הפרקים שעשו את העשור - חלק ב\'

מקום 25: \"אנג\'ל\", עונה 1, פרק 19, \"Sanctuary\"
שודר ב-2/5/00
הפרק הזה הביא לסיומו את המסע המרתק והמוצלח ביותר שעברה דמות כלשהי ב\"באפיוורס\", ולמעשה, היווה את השיא הקריאטיבי של השילוב בין שתי הסדרות. בסיום הפרק הקודם פיית\' התמוטטה בזרועותיו של אנג\'ל, ובכך הביעה - לראשונה, למעשה - חרטה על מעשיה. אלא שכפי שהפרק לימד אותנו באופן יפהפה חרטה אינה באה רק במילים אלא במעשים. לאורך הפרק אנג\'ל נאלץ להתמודד עם תגובות הסביבה הקרובה שלו - לרבות באפי שמגיעה לעיר כדי לעצור את פיית\' ונקלעת לעימות חריף עמו - לנכונות שלו ללכת לקראת פיית\' ועם איום ממשי מצד מועצת הצופים שעלול לסכן אותו ואת הקרובים לו, אבל הוא מביע בפיית\' אמונה מוחלטת (Complete Faith). בסופו של דבר, פיית\' מבינה שהיא חייבת לקחת אחריות על מעשיה ומסגירה את עצמה מרצון לידי הרשויות במהלך מפתיע אך מתבקש, ובכך מוכיחה לכולם שאנג\'ל צדק כל הזמן כשהאמין בה. פרק נפלא ממש.
והנה הסכפ\"ש

מקום 24: \"המשרד\", עונה 4, פרק 8, \"The Deposition\"
שודר ב-15/11/07
אם הייתי צריך לבחור פרק אחד שמשקף את הגאונות הצרופה שמאחורי הסדרה הזו זה היה הפרק. שילוב מושלם בין קומדיה מצחיקה עד דמעות (שמבוססת בעצמה על שילוב בין תחושת אי-נוחות נמשכת לבין ניואנסים דקים של דמויות) לבין דרמה חזקה וסוחפת. הבחירה התסריטאית להעמיד את מייקל במצב שבו עליו לתת דין וחשבון על טיב הקשרים שלו עם ג\'ן היתה מושלמת והעמידה אותו במצב בלתי אפשרי מבחינתו, מה שהוביל לסדרה של אירועים משעשעים ועצובים כאחד. שיא הפרק היה, מבחינתי, השימוש המבריק שעשו הכותבים בביטוי \"That\'s What She Said\" שמסמל כל כך את אופיו הילדותי של מייקל לתוך העלילה, ובאופן שסיבך אותו עוד יותר, באחת הסצנות הכי גאוניות בתולדות הסדרה. אהבתי גם את העובדה שעלילת המשנה היתה קלילה במיוחד, במטרה לאזן מעט את הקצב מהעלילה הראשית החזקה כל כך. פרק מושלם.
וגם בתנועת הצופים

מקום 23: \"אנג\'ל\", עונה 5, פרק 14, \"Smile Time\"
שודר ב-18/2/04
הם עשו פרק שלם שבו הדמות הראשית הופכת לבובה! והם עשו את זה מצחיק!! והם אפילו אמרו משהו ביקורתי ומעניין על תעשיית הטלוויזיה של ימינו!!! יש באמת צורך להסביר למה הפרק נמצא ברשימה?
והנה הסכפ\"ש

מקום 22: \"רוק 30\", עונה 3, פרק 2, \"Believe In The Stars\"
שודר ב-6/11/08
אחד הפרקים המבריקים והמצחיקים שיצא לי לצפות בהם בעשור האחרון, והופעת האורח של אופרה ווינפרי היתה פשוט מבריקה. הרעיון הבסיסי של הפרק שבו מתברר ש\"אופרה\" היא בכלל הזיה ושמדובר בילדה בת 12 היה גאוני לחלוטין, והביצוע של אופרה ושל טינה פיי היא מדויק להפליא. אבל זה לא היה רק זה - גם עלילת המשנה היתה מוצלחת מאד (ה\"עימות\" בין קנת\' לג\'ק על רקע הטלוויזיה של קנת\' והניסיונות של ג\'ק להשחית את נפשו), והפרק היה עמוס בבדיחות מוצלחות שהיו מורכבות מרעיונות פרועים (כמו המקצועות המזויפים באולימפיאדה), רפרנסים משעשעים (האלי ברי ואדריאן ברודי), משפטים שנונים (\"מבחינה סוציו-אקונומית אתה אישה לטינית עירונית\") ועוד. זו היתה, מבחינתי, נקודת השיא הקריאטיבית של הסדרה.
וגם בתנועת הצופים

מקום 21: \"איך פגשתי את אמא\", עונה 2, פרק 9, \"Slap Bet\"
שודר ב-20/11/06
עד שצפיתי בפרק הזה סברתי שמדובר בסדרה חביבה, ולא יותר, ואפילו קצת מוערכת יתר על המידה. כשסיימתי לצפות בו הבנתי שאני לא מתכוון יותר להחמיץ פרקים של הסדרה הזו. קשה אפילו להסביר עד כמה הפרק הזה מושלם, החל מהמסתורין שמאחורי ההתנהגות המוזרה של רובין, היצירה של ההתערבות שכל כך מאפיינת את עולם המושגים של הסדרה, הגילוי על הסוד הגדול של רובין והכאפה שבארני חוטף בתזמון קומי מושלם. אלא שמה שהפך את הפרק הזה לגאוני במיוחד הוא לאו דווקא העלילה אלא הדרך שבה הוא יישם באופן מושלם שתי תכונות שמאפיינות כל כך את הסדרה – בנייה של המשכיות לאורך זמן (והעובדה שההתערבות כללה 5 כאפות יצרה פתח לסיפורים עתידיים) ותשומת לב לפרטים הקטנים, שהולידה את ה\"קליפ\" לשיר \"Let\'s Go To The Mall\" שהוא לא רק בית ספר לכתיבה קומית בביצוע המדויק וביכולת שלו לשכנע אותי שמדובר בפרודיה מושלמת על קליפ קנדי משנות ה-80 (מבלי שראיתי אי פעם קליפ אחד כזה), אלא גם שימש כמעין אבן דרך לסדרות אחרות בכל הנוגע ליצירת תכנים נפרדים מחוץ לסדרה עצמה (אתרי אינטרנט מזויפים, \"יומנים\" ו\"ספרים\" שכותבות הדמויות וכו\').
וגם בממיר

מקום 20: \"סקרבס\", עונה 6, פרק 6, \"My Musical\"
שודר ב-18/1/07
בדומה ל\"באפי\", גם \"סקרבס\" אהבה לצאת מהשגרה אחת לעונה ו\"להפגיז\" עם פרק מיוחד, ובדומה לה, גם היא החליטה לאתגר את עצמה בפרק מוסיקלי. התוצאה לא יצאה אמנם גאונית כמו זו של \"באפי\", אבל בהחלט סיפקה חצי שעה טלוויזיונית מבדרת במיוחד. ביל לורנס, יוצר הסדרה, נהג בחוכמה כשהבין שהוא עצמו אינו המלחין הכי גדול בעולם ולא התבייש לפנות לסיוע אצל שני היוצרים של המחזמר \"Avenue Q\" (בהזדמנות זו המלצה - אל תחמיצו!). הרעיון שבבסיס הפרק היה פשוט גאוני - המקור של השירה הוא בגידול ענק שלוחץ על מוחה של מטופלת וגורם לה לדמיין שכולם סביבה שרים, מה שהוביל לכך שהפרק שיקף נאמנה את רוח הסדרה - לצד כמה שירים מצחיקים להפליא (במיוחד \"Everything Comes Down To Poo\", \"Guy Love\" והשיר של ד\"ר קוקס) קיבלנו גם סיפור אישי עצוב של מטופלת שרק רוצה לשרוד וכולם חושבים שהיא משוגעת. אני עד היום מפזם חלק גדול מהמילים של השירים בפרק הנפלא הזה.
וגם בתנועת הצופים

מקום 19: \"המשרד\", עונה 2, פרק 1, \"The Dundees\"
שודר ב-20/9/05
היו פרקים טובים ממנו, היו פרקים מצחיקים ממנו, היו דרמטיים ממנו, אבל זהו הפרק ששינה את כל התפיסה של הסדרה הזו, והפך אותה לראשונה מחיקוי לא מלהיב של הגרסה הבריטית לסדרה שעומדת בפני עצמה - כזו שיוצקת יותר אנושיות בדמויות שלה, מייצרת עלילות עצמאיות שמתאימות יותר לרקע התרבותי שבו מתרחשת הסדרה ובוראת לסדרה עולם מושגים משל עצמה. בפרק הזה לא רק שהדמויות הרגישו \"אמיתיות\" יותר, הן גם נראו לראשונה כמי שנהנות מהחיים ולא סובלות כל כך. זה היה הפרק שגרם לי להאמין שכדאי לצפות בסדרה, ואפשר לומר בעדינות שלא ממש התחרטתי על ההחלטה הזו.

מקום 18: \"ורוניקה מארס\", עונה 1, פרק 22, \"Leave It To Beaver\"
שודר ב-10/5/05
פרק סיום מושלם לעונה ראשונה מושלמת. למעשה, הפרק הזה סיפק את כל מה שיכולתי רק לחלום לבקש ממנו - העלילה העונתית נפתרה בשלב מוקדם יחסית בפרק באופן שלא רק היה עשוי בחוכמה אלא גם נשמע הגיוני כשלמדנו את כל העובדות וחיברנו את כל הרמזים שהוצגו בפנינו בפרקים הקודמים. בהמשך, עבר הפרק מטמורפוזה מהירה והפך לסרט מתח של ממש, שלא זו בלבד שהיה עושי ברמה גבוהה מאוד, אלא גם בצורה אמינה מאוד שגרמה לנו לפחד יחד עם ורוניקה מהאיום הממשי והאותנטי על חייה. שיא המתח הגיע בסצנה שבה קית\' מצליח בשארית כוחותיו להציל את ורוניקה ממוות מחריד בשריפה, ומחבק אותה באופן ששידר אהבה חסרת גבולות וגרם לי להתרגש באמת מול המסך. ואם כל זה לא הספיק, באה סצנת הסיום והותירה \"קליף האנגר\" אידיאלי לעונה הבאה, שהחוכמה שבו היתה שבניגוד לציפיות ה\"מסתורין\" לא היה קשור לעניין בלשי אלא לעניין רגשי. פשוט נהדר.
וגם בממיר

מקום 17: \"מד מן\", עונה 1, פרק 13, \"The Wheel\"
שודר ב-18/10/07
פרק סיום העונה הראשונה לא אכזב, וכלל הרבה גילויים מעניינים והתקדמות עלילתית מוצלחת, החל מהגילוי של בטי על הפסיכיאטר שדון \"סידר\" לה (ו\"הנקמה הקטנה\" שלה בכך שעכשיו היא זו ששולטת במידע שיגיע לאוזניו של דון) והיחסים המשונים אך המרתקים בינה לבין הילד הצעיר, דרך פיט וההקרבה שעליו לעשות כדי לקדם את התקציב החדש שקיבל וכלה בפגי והקידום שהיא מקבלת. אבל שני פרטים הפכו את הפרק מעוד פרק משובח \"רגיל\" בסדרה הזו למיוחד ושונה: האחד הוא הגילוי המרעיש על כך שפגי מצויה בהריון מתקדם מאוד, על סף לידה, ואפילו לא יודעת מכך. הגילוי הפתאומי הזה חשף באור אחר ומרתק את כל התהליך הסמוי שפגי עברה לאורך העונה שנראה לנו כמו חלק מבעיית משקל וגרם לה לספוג עלבונות מהסביבה - פשוט מהלך תסריטאי גאוני. השני הוא, כמובן, הנאום של דון על הקרוסלה שלא רק היווה דוגמא קלאסית ליכולת השיווק והשכנוע האינסופית שלו אלא גם - ובעיקר - התייחסה למה שקורה בינתיים בחיים הפרטיים שלו, והדגישה עד כמה האיש הרהוט והמרשים הזה מצליח בכישרון רב למסמס את כל הדברים הטובים שנפלו בחיקו. פרק אדיר.
וגם בממיר

מקום 16: \"הסופרנוס\", עונה 3, פרק 11, \"Pine Barrens\"
שודר ב-6/5/01
הפרק הזה נראה כאילו שדייויד צ\'ייס ואנשיו החליטו להשתעשע קצת ולבדוק מה היה קורה אם טוני סופרנו וחייליו היו חיים בסרט של האחים כהן. ואתם יודעים מה? הם הצליחו בענק. הפרק, שבוים ע\"י סטיב בושמי (אחד שמכיר קצת את הכהנים), היה עמוס ברגעים מצחיקים עד דמעות, בנה את העלילה המרכזית באופן משעשע במיוחד, קידם ברקע את אחת העלילות החשובות של העונה (מערכת היחסים בין טוני לגלוריה שעולה על שרטון ומאפשרת לטוני להבין לראשונה כמה מטורפת גלוריה כשהוא חוטף חתיכת סטייק גדולה ישר לגב, בסצנה בלתי נשכחת), ובעיקר נתן לשתי דמויות מרכזיות של מאפיונרים קשוחים להתנהג כמו שני ילדים קטנים באופן שיצר שורה ארוכה של סיטואציות הזויות, דיאלוגים מצוינים, עצבים הולכים ומתגברים של טוני (שרק הגבירו את עוצמת החווייה והצחוק), וכובע אחד טיפשי במיוחד על הראש של בובי בקלה שהפכו כולם את הפרק לקאלט של הסדרה, ואולי פרק הקאלט של העשור כולו.
וגם בספיישל סיום הסדרה

מקום 15: \"הבית הלבן\", עונה 2, פרק 22, \"Two Cathedrals\"
שודר ב-16/5/01
הפרק הטוב ביותר של הסדרה ואחת משעות הטלוויזיה היותר מרשימות שיצא לי לצפות בהן בעשור האחרון. הפרק הביא לשיאה את העלילה המתמשכת המבריקה שהייתה קשורה בסיפור בריאותו של הנשיא, וכשהוא נאלץ להתמודד עם ההשלכות של הסיפור ולקבל החלטה האם לרוץ לכהונה נוספת, כשברקע משבר קשה במדינה אפריקאית ובעיקר מותה המפתיע של גב\' לנינגהאם מזכירתו האהובה, אנו חווים יחד איתו סדרה של פלאשבקים שמלמדת אותנו הרבה פרטים מעניינים על מערכת היחסים ארוכת השנים בין השניים, ובמיוחד על אופיו המיוחד של ג\'ד ברטלט. אבל הפרק ייזכר במיוחד בזכות נאום התוכחה הקשה והנדיר בעוצמתו של הנשיא הפגוע והעצוב כלפי האל בתוך משכנו של האחרון, ובזכות סצנת הסיום שבה הנשיא נעמד בפוזיציה האהובה עליו בדיוק כפי שהגב\' לנינגהאם ידעה לזהות כשהוא מגיע לכדי החלטה קשה, וכולנו יודעים בדיוק מהי ההחלטה. פשוט תענוג צרוף.

מקום 14: \"פיירפליי\", עונה 1, פרקים 11-12 (אבל בעצם פרקים 1-2), \"Serenity\"
שודר ב-20/12/02
זה הפרק שאמור היה להיות הפיילוט של הסדרה, והקרנתו כפרק כל כך מתקדם רק הוכיחה עד כמה טיפשים היו מנהלי FOX. הפרק עשה עבודה מבריקה בהצגת הדמויות והקשרים ביניהם, מה באמת קרה במלחמה וכיצד הגיע מל ריינולדס ל\"סרניטי\" ומדוע היא כה יקרה ללבו, כיצד מצאו את עצמם ריבר וסיימון על הספינה, עד כמה סיימון וריבר אוהבים האחד את השניה, מה עושה שפרד בוק על הספינה, מדוע הגיבורים שלנו מכלים את זמנם בגניבות, מיהם האנשים שהם עושים איתם ביזנס, עד כמה ה\"ברית\" לא תנוח ולא תשקוט עד שתשים את ידה על ריבר טאם ועוד ועוד. מסוג הפרקים שהותירו אותי דבוק למסך והרגישו כמו סרט עלילתי באורך מלא לכל דבר ועניין. כמה חבל שלא זכינו לראות יותר מהסדרה הנפלאה הזו.
והנה שלושת חלקי הניתוח

מקום 13: \"סקרבס\", עונה 3, פרק 14, \"My Screw Up\"
שודר ב-24/2/04
פרק שהותיר אותי מול המסך המום לגמרי דקות ארוכות אחרי שהסתיים. אפשר לדבר על הופעת המשחק המרהיבה של ג\'ון סי. מקגינלי כד\"ר קוקס (והיא אכן היתה מרהיבה) או על התפקיד המרשים של ברנדון פרייז\'ר (לאן הוא נעלם? הוא היה כל כך נהדר בסדרה) ועל הכימיה הנפלאה של שניהם. אפשר לדבר על הבדיחות המוצלחות בפרק (השרת שחושב שאליוט מחפשת את הגופה של קרלה כשהיא אומרת שהיא לא מוצאת את קרלה, ההומור הויזואלי עם השומה של טרק ועוד), אבל חייבים לדבר על הטוויסט המבריק בסיום הפרק עם הגילוי על כך שבן בעצם נפטר, שה\"חולה\" הוא בעצם הוא, שה\"אירוע\" שכולם הולכים אליו הוא לא יום ההולדת של ג\'ק הקטן אלא ההלווייה של בן ושכל הזמן הזה ד\"ר קוקס רק דמיין אותו והוא בכלל לא תקשר עם הדמויות האחרות. זה היה הומאז\' מושלם ומרהיב ביופיו ובעצמתו לסרט המפורסם ההוא (שלא נזכיר את שמו כדי לא לספיילר למי שלא צפה בו), והסצנות האחרונות עם ד\"ר קוקס ההמום והכואב שלראשונה מתחיל להבין שחברו הטוב ביותר איננו עמו עוד ומרשה אפילו לג\'יי די לחבק אותו, היו מופת של כתיבה ומשחק. הלוואי על סדרות הדרמה האחרות שיוכלו לרגש כל כך.
וגם בממיר, ציון 9

מקום 12: \"זהות בדויה\", פרק 1, עונה 1, \"Truth Be Told\"
שודר ב-30/9/01
חד וחלק, זה הפיילוט הכי טוב שיצא לי לצפות בו. אני לא זוכר פיילוט אחר שעשה לי חשק גדול כל כך לצפות בסדרה שלא ידעתי עליה הרבה כמו הפרק הזה. מה שאהבתי במיוחד הוא שהסיפור עצמו מורכב מאוד, אבל מאחורי הכל עומד עניין פשוט - נקמה. הסיפור עצמו נטווה באמנות של ממש: הגיוס של סידני ל-6SD, הטעות שהיא עושה כשהיא מספרת לארוסה דני על הארגון, המחיר הכבד שהיא משלמת על כך, הפנייה שלה ל-FBI והקשר המיוחד עם ווהן, ה\"חזרה\" שלה ל- 6SD והגילוי המפתיע על כך שאביה הוא לא סתם איש עסקים חמור סבר, אלא - בדיוק כמוה - סוכן כפול... חמור סבר. כל החלקים בפאזל נפלו במקומם באופן מושלם, המניעים של כל הדמויות היו ברורים, ההזדהות שלי כצופה עם סידני היתה טוטאלית, התיעוב כלפי סלואן והארגון שלו היה מוחלט, הפאה הג\'ינג\'ית הפכה לאגדה, הכימיה של סידני ו-ווהן היתה ברורה, ופשוט לא יכולתי לחכות לצפות כבר בסדרה הארורה הזו.

מקום 11: \"אבודים\", עונה 1, פרק 4, \"Walkabout\"
שודר ב-13/10/04
במבט לאחור זה כנראה לא היה הפרק הכי גדול בתולדות הסדרה, אבל בלי ספק זה היה הפרק שגרם לי להבין שאני רוצה לצפות בה ולא להפסיק. גם כאן אפשר ללהג ארוכות על המשחק המופלא של טרי או\'קווין, על הפער המדהים בין הדמות מלאת הביטחון של לוק על האי לעומת לוק שמחוץ לאי או על קידום העלילה הראשית (הניצולים מנסים להשיג אוכל, האנטנה שנשברת לקייט בגלל המפלצת, המפגש המשונה בין לוק למפלצת, צ\'ארלי שממשיך להחביא הרואין וההלוויה המרגשת שנערכת לנספים), אבל הרגע הגדול של הפרק - ואולי של הסדרה כולה - הוא הגילוי המדהים על הנכות של לוק מחוץ לאי. ה\"טוויסט\" הזה מבריק בשני מישורים: במישור האחד הוא מפתיע אותנו לחלוטין וגורם לנו לחשוב על כל הרמזים שהוצגו בפנינו ושניתן לגלות בצפייה חוזרת בפרק. במישור השני הוא רומז לנו - באופן ברור אך בלי לומר אף מילה ישירה - משהו מעניין על האי ועל היכולות שלו. לא לחינם אמרו דיימון לינדלדוף ויתר הכותבים שזה היה הפרק שבו הם התחילו \"להרגיש\" את העלילה ואת הכיוון שהם רוצים ללכת אליו. זה אכן היה פרק חשוב מאוד בתולדות הסדרה ואחד החשובים של העשור הטלוויזיוני האחרון.
וגם בממיר, ציון 9

מקום עשירי: \"המשרד\", עונה 2, פרק 22, \"Casino Night\"
שודר ב-11/5/06
מה כבר אפשר לומר על הפרק הזה חוץ מ\"מושלם\"? הפרק \"תפר\" את קווי העלילה העונתיים באופן יפהפה ויצר התפתחות מעניינת של הדמויות, וכשלעצמו היה עמוס בכל טוב, החל מהדרך שבה מייקל מארגן את ערב הקזינו, ה\"תרגיל\" שהוא עושה לג\'ן עם הדייט והתגובה של ג\'ן לכך, הגילוי על כך שלקווין יש להקת חתונות משלו, הסטירה שדווייט חוטף מאנג\'לה על רקע היחסים הסודיים שלהם וההנאה הפרברטית של שניהם מהסיטואציה, אבל שיא הפרק היה, כמובן, בכל מה שנוגע בג\'ים ופאם - החל מהגילוי על כך שג\'ים רוצה לעבור לענף אחר כדי להתרחק מפאם, דרך הוידוי המפתיע והמהמם שלו לפאם על אהבתו אליה והתגובה הקרירה שלה, וכלה, כמובן, בסצנת הסיום המדהימה עם הנשיקה הבלתי צפויה ששוחקה, בוימה והופקה באופן הכי מושלם שאפשר. פשוט וואו. אה, והזכרתי כבר שאת הפרק כתב לא אחר מאשר סטיב קארל? יש משהו שהאיש הזה לא יודע לעשות?
וגם בממיר, ציון 9

מקום תשיעי: \"אורות ליל שישי\", עונה 3, פרק 4, \"Hello, Goodbye\"
שודר ב-22/10/08
פרק מרגש ומפעים במיוחד, אפילו במונחים של הסדרה הזאת. כל כך הרבה רגעים נפלאים היו בפרק הזה שבו נפרדנו מסמאש וויליאמס, החל מאריק ששם את כל יהבו על החניך שלו עד כדי סיכון העתיד המקצועי שלו, אריק ש\"מטיף\" לסמאש מה לעשות כשהוא מבליע חיוך קטן ומקסים, סמאש שמוצא זמן לעבוד על אמא שלו, הניואנסים הדקים ואי-הנוחות הברורה בין אמא של מאט לסבתא שלו, הייסורים האמיתיים של אריק עם ההחלטה שלא לפתוח עם מאט ותחושת הבגידה האמיתית שמאט משדר בהתנהגותו כלפי מי שהוא ראה בו כ\"אבא\" האמיתי שלו וה\"נקמה הקטנה\" של תמי בבאדי גריטי והחברים שלו, והסיום המושלם כל כך לפרק עם החבורה שמשחקת על המגרש כמו ילדים קטנים, והחיוך הגדול של סמאש שמסיים את הפרק. וואו.
וגם בתנועת הצופים

מקום שמיני: \"באפי קוטלת הערפדים\", עונה 4, פרק 22, \"Restless\"
שודר ב-23/5/00
אחד הפרקים המוזרים, ההזויים, הגאוניים ומעוררי המחשבה שראיתי מימיי. אוסף של רעיונות, מטאפורות, רמזים, ניואנסים דקים של דמויות ונבואות עתידיות. מסוג הפרקים שבצפייה ראשונה הותירו אותי מלא הערכה והערצה אבל גם די מבולבל, ובכל צפייה נוספת אני מגלה עוד טפח בגאונות הצרופה שמאחוריו. מאוד אהבתי שהפרק לא מסתיר מצד אחד את העובדה שהוא עוסק בחלומות, וככאלה קורים בהם הרבה דברים משונים וחסרי היגיון, ומנגד, כמו הדמויות אין לנו ממש מושג מה קורה פה, ויחד איתם אנחנו מנסים לפצח את התעלומה. מצאה חן בעיני גם העובדה שרוחה של הקוטלת הראשונה כן מצליחה להרוג את הגיבורים בחלומות שלהם אחד אחרי השניה, מה שיוצר אפקט מפחיד במיוחד, ולמרות שברור שבאפי תצליח לעצור אותה בסוף, קשה שלא להיסחף לתחושת המתח לקראת סיום הפרק. אבל הגדולה האמיתית של הפרק היא במסע המרתק שהיא מספקת לנו אל תוך נבכי נשמתן ומוחן של הדמויות באופן שמסייע לנו להבין - בעיקר במרומז - מה מניע אותן, מה מפחיד אותן ומה הן בסה\"כ רוצות מהחיים. סיום הפרק, עם המילים של טארה שבאפי משחזרת במוחה סיפק סיום מושלם לעונה, והותיר אותי מצפה בכיליון עיניים לעונה החמישית. פרק מדהים.
ספיישל רסטלס

מקום שביעי: \"סקרבס\", עונה 1, פרק 4, \"My Old Lady\"
שודר ב-16/10/01
אין פרק שמסמל יותר את הסדרה הזו עבורי מהפרק הזה. קשה לדעת מה מדהים יותר - העובדה שסדרה קומית משדרת פרק כל כך עצוב, מרגש ויפהפה או העיתוי של הפרק. אחרי הכל זה היה רק הפרק הרביעי (!) בסדרה, וביל לורנס ואנשיו ידעו שהם לוקחים כאן הימור ענק שעלול להבריח חלק מהקהל, כשבחרו להרוג את כל שלושת החולים וללכת על פרק עצוב במיוחד. כשג\'יי די אומר בתחילת הפרק שבממוצע אחד מתוך שלושה חולים נפטר ב\"לב קדוש\", אנחנו מצפים שאחד משלושת החולים לא ישרוד או שכולם יפתיעו וישרדו, אבל לא ציפינו לתוצאה הזו, ויפה היה לראות שההלם מהמהלך הזה משפיע לא רק עלינו הצופים אלא גם על הדמויות הראשיות (אפילו ד\"ר קוקס מנחם את אליוט במהלך לא אופייני לדמות, בטח לא בשלב הזה של הסדרה). הפרק כולו היה כתוב לעילא ולעילא, הדמויות של שלושת החולים הוצגו באור אנושי מאוד וכמותם גם הרופאים שטיפלו בהם, המחלות של כולם והדרכים בהם מצאו את מותם נראו אמינים והכל היה כל כך עצוב ומקסים. מסוג הפרקים שתמיד יהיו נצורים בלבי.

מקום שישי: \"הסופרנוס\", עונה 2, פרק 13, \"Funhouse\"
שודר ב-9/4/00
דייויד צ\'ייס הוא אמן הפסיכולוגיה, ובפרק הסיום של העונה השנייה המצוינת הוא הגיע, לטעמי, לשיאו, והצליח לשלב כמו תמיד מתח, הומור ודרמה. בפרק הזה טוני חוטף הרעלת קיבה קשה ומתחיל לחלום חלומות מרתקים, מאתגרים, עשויים היטב אבל גם משונים מעט, שכל אחד מהם אומר הרבה על הדמות שלו ומשקף בעיקר את הפחדים הכי כמוסים שלו - טוני מפחד מהמחשבה להיות חולה ולקמול לאטו. הוא חושש למות בפתאומיות בשל חוסר ערנות מצדו, נרתע מהמחשבה על מונוגמיה ומודע לכך שהוא עלול להיאלץ להרוג את חברי ה\"משפחה\" שלו. החלום האחרון הוא שמעורר את התודעה שלו ומוביל אותו לסצנה הבלתי נשכחת שבה ביג פוסי נראה כמו דג, ולמעשה מגלה לו את הסוד ש\"ישב\" לו על הנשמה כל הזמן - שהוא מודיע של ה-FBI. מאוד אהבתי את העובדה שהסיפור של פוסי לא נפתר באופן הצפוי שבו טוני מגלה על כך במקרה, אלא באופן שבו התברר שהוא ידע כל הזמן, אבל עשה כל שביכולתו כדי להדחיק את העניין. הסצנה שבה פוסי מוצא את עצמו על הספינה, וכל מה שקורה משם היא אחת החזקות ביותר בתולדות הסדרה, והרגעים שבהם טוני ואנשיו יורים בפוסי בלי להראות טיפת רגש, כשברור שזה ההרג הקשה ביותר עבורם מרתקים במיוחד, ואהבתי את העובדה שלמרות הכל הם מכבדים את בקשתו של פוסי ולא יורים לו בפרצוף, כמעין \"מחווה חברית\" חסרת כל היגיון. הפרק סגר היטב את כל העלילות העונתיות ופתח פתח רחב לעלילות חדשות, למתחים, לניואנסים ולמערכות יחסים מרתקות בעונה הבאה, והוא, מבחינתי, אחד הפרקים העוצמתיים ביותר שיצא לי לצפות בהם בעשור האחרון.
ספיישל הסופרנוס

מקום חמישי: \"האוס\", עונה 1, פרק 21, \"Three Stories\"
שודר ב-17/5/05
אחד התסריטים המבריקים שנתקלתי בהם, אם לא המבריק שבהם. זה היה הפרק ששכנע אותי ש\"האוס\" יכולה לצאת מהנוסחה הקבועה ולייצר פרקים מיוחדים עם עומק פסיכולוגי ופיתוח דמותו של האוס. מאוד אהבתי את כל הדרך שבה נבנה הפרק החל מהעובדה שהאוס נותן הרצאה כדי לחמוק מהקליניקה, דרך השימוש הנבון בדמויות של הדאקלינגס בתוך ה\"סיפורים\" שהוא מספר, השילוב של כרמן אלקטרה בעלילה (הם שילבו את כרמן אלקטרה בעלילה! והיה לזה אפילו נימוק הגיוני! טוב, בערך...), וכמובן, שיא הפרק - הגילוי שהפציינט שבסיפור הוא, בעצם, האוס, והמעבר המפתיע והמהמם לפלאשבק המסעיר שבו אנו רואים כיצד האוס נלחם כדי שלא לאבד את רגלו וכיצד סטייסי החליטה עבורו במהלך מעורר מחלוקת שהביא להרס הזוגיות שלהם. אלה היו רגעים טלוויזיוניים מדהימים, והמשפט של האוס בסיום הפרק על כך שיסכים לטפל בבעלה של סטייסי סיים את הפרק באופן הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת.
וגם בממיר

מקום רביעי: \"אבודים\", עונה 4, פרק 5, \"The Constant\"
שודר ב-28/2/08
אם מישהו ירצה להקרין פרק במסגרת ההרצאה \"איך עושים טלוויזיה גדולה?\" כדאי מאוד שייקח את הפרק הזה איתו. מה עוד אפשר לבקש מפרק טלוויזיוני? מסע מטורף והזוי בזמן, מתח אינסופי, דרמה אנושית עוצמתית, הומור, קצב סוחף ורומנטיקה במיטבה. הפרק הזה הותיר אותי דבוק למסך, נרגש ונפעם. אהבתי את האומץ של היוצרים ביצירת פרק כזה שהסיכון ליפול בו למלכודות צפויות ושחוקות על מסעות בזמן עצום, אבל הרווח של הצופים אם הוא נעשה היטב ענק. ואכן, הפרק היה בנוי בצורה נהדרת, והשימוש בשני העולמות ה\"מקבילים\" רק הגביר את המתח וגרם לנו להזדהות עוד יותר עם דסמונד. אבל שיא השיאים של הפרק היה, כמובן, שיחת הטלפון של דסמונד ופני - מי היה מאמין שמכל הזוגות בסדרה הם יהפכו לסמל הרומנטי שלה - שאי אפשר היה שלא להתרגש ממנה. פרק עצום.
גם בתנועת הצופים וגם בעשרת רגעי העשור של yaddo

מקום שלישי: \"באפי קוטלת הערפדים\", עונה 6, פרק 7, \"Once More With Feeling\"
שודר ב-6/11/01
מה אפשר לומר על הפרק הזה חוץ מהעובדה שמדובר אולי בשעה המהנה והממכרת ביותר שיצא לי לצפות בה בעשור האחרון? ג\'וס ווידון אוהב לאתגר את עצמו שוב ושוב, אבל אפילו אחד כמוני ששמע שהוא \"מבשל\" פרק מוזיקלי חשב שאולי הוא קפץ קצת מעל הפופיק. אוי, כמה טעיתי. לא זו בלבד שהאיש יודע להלחין מוסיקה, הוא יודע לכתוב שירים שהם לא רק קליטים ונחמדים אלא ממש מדברים על הדמויות ועל הרגשות שלהן. וזו הגדולה האמיתית של הפרק (המופלא והנשגב) הזה - שעל רקע כל השירה, הריקודים, האלמנטים הויזואליים היפהפיים וההומור, הדמויות עצמן שרות מילים עצובות ואיומות, באופן ששיקף נאמנה את העונה המדכאת והאמיצה כל כך הזו. ובינינו, קשה לחשוב על פרק אחר ברשימה הזו (חוץ אולי מהפרק המקביל של \"סקרבס\") שהאנשים שצפו בו זוכרים את כמעט כולו בע\"פ, שלא לדבר על השירים הכל כך קליטים האלה שפשוט לא יוצאים לך מהראש. הפרק הזה הוא ההוכחה הניצחת שמי שמאתגר את עצמו ולא מפחד לנסות דברים חדשים הוא זה שבסופו של דבר יגיע לגדולה וייצור פיסות אמנות טלוויזיוניות כמו הפרק הזה.
ספיישל המחזמר

מקום שני: \"מד מן\", עונה 1, פרק 12, \"Nixon Vs. Kennedy\"
שודר ב-11/10/07
מלבד הפרק שבמקום הראשון קשה לי לחשוב על שעה טלוויזיונית שטלטלה אותי כמו הפרק הזה. כשהוא הסתיים לא יכולתי להפסיק למלמל לעצמי: \"וואו\". האפקט הושג, כמובן, בזכות הגילויים המדהימים שהיו עשויים בצורה כל כך מושלמת על העבר המסתורי של דיק וויטמן ושרשרת האירועים המחרידה והמבעיתה שבעטיה גנב את זהותו של \"דונלד דרייפר\". הרבה פעמים אנו שומעים על \"סוד אפל\" של דמות זו או אחרת, ולרוב זה נגמר באכזבה או קלישאה, אבל הפעם הגילוי הזה הפיל אותי לגמרי מהכסא, לא רק בשל תוכנו אלא גם בזכות הדרך שבה הוא נבנה. אהבתי את המעורבות של פיט בסיפור ואת העובדה שהוא מנסה לסחוט את דון, שלמרות השמירה על פאסון כלפי חוץ נכנס לפאניקה מוחלטת. הסצנה שלו עם רייצ\'ל שבה הוא ממש מתפרק למול עיניה (עוד לפני שידענו מה בדיוק קרה בפלאשבק) היתה אחת המפתיעות והאינטנסיביות בתולדות הסדרה. מצאה חן בעיני גם השיחה של דון עם פגי שמואסת בכך ש\"אנשים רעים\" מקבלים את מה שהם רוצים, מה שמעורר את דון לצאת למלחמה על שמו הטוב (איזה מהם?) ולא למצמץ מול פיט, בדרך למשרדו של קופר, שם אומר קופר את אחד המשפטים האהובים עליי בכל העשור הטלוויזיוני האחרון כשזה מספר לו בהתרגשות על \"הסוד הגדול\" של דון: \"?Mr. Campbell, Who Cares\". איזה רגע מזוקק, מצחיק ומשחרר זה היה. ואם כל זה לא מספיק, אז אהבתי גם את הבחירה האמנותית להציג את האירועים על רקע הבחירות בין ניקסון לקנדי - שני אלה משקפים את שני הפנים של דון דרייפר / דיק וויטמן - מצד אחד, חתיך, מרשים, כריזמטי ואהוב הבנות כמו קנדי. מצד שני, נכלולי, ערמומי ומושחת מוסרית כמו ניקסון. זה היה חתיכת פרק מדהים.
וגם בממיר

מקום ראשון: \"באפי קוטלת הערפדים\", עונה 5, פרק 16,\"The Body\"
שודר ב-27/2/01
עם כל הכבוד לפרקים האחרים ברשימה הזו (שכבודם במקומם מונח), הם לא הצליחו לגעת בי ברמות שהפרק הזה נגע בי. זו היתה השעה הטלוויזיונית האיכותית ביותר של העשור, לטעמי, ואחד מהפרקים שחייבים להראות גם למי שלא אוהב את הסדרה. ההתמודדות של באפי עם מות אמה נתנה לג\'וס ווידון הזדמנות ליצור פרק נדיר בעצמתו, יחיד במינו ואותנטי ברמות כואבות. כל סצנה בפרק, כל פריים שלו, כל החלטה קריאטיבית נראים כאילו נבחרו בקפידה, החל מהצילום מנקודת המבט של באפי שלא מסוגלת להסתכל לפרמדיק בעיניים, דרך הבימוי בדקות הראשונות שמשדר חוסר נוחות מוחלט בדיוק כמו באפי עצמה ועמדת המצלמה כשבאפי מקיאה את נשמתה על השטיח, וכלה בצילום המרוחק בקטע שבו באפי מספרת לדון והתגובות שלה מועברות אלינו ללא המילים באופן פשוט יפהפה. אחד הרבדים היפים בפרק הוא התגובות של חבריה של באפי לטרגדיה שנחתה עליה - ווילו לא יודעת מה לובשים לאירוע כזה, זאנדר מחפש להאשים את כל העולם ומרביץ לקיר בתסכול, טארה מנסה להרגיע ואניה... נותנת את אחד הנאומים הכי מבריקים שראיתי בטלוויזיה אי פעם שמשיג אפקט עוצמתי אדיר דווקא בזכות העובדה שאין לה שום הבנה במין האנושי ומעשיו - מהלך תסריטאי גאוני ממש. אבל האלמנט הכי אהוב עליי בפרק הוא היכולת של ווידון למצוא את ההומור גם בסיטואציה הקשה הזו - החל מזאנדר שנשאר תקוע בקיר, דרך ווילו שמתגנבת חזרה כדי להחליף שוב את השמלה וכלה בבדיחה הויזואלית הקטנה על השוטר שמצא את הזמן הכי גרוע בעולם לתת לזאנדר דו\"ח. אלה הדברים הקטנים שהופכים את החיים שלנו לחסרי משמעות, אבל לבעלי משמעות רבה כל כך. קשה לי להאמין שמישהו שחווה אובדן של אדם קרוב לו לא יכול להזדהות באופן מוחלט עם הפרק הזה, אבל גם מי שלא, יתקשה להישאר אדיש מולו. זוהי יצירת המופת של העשור הזה, ונקודת השיא של הסדרה המופלאה הזו.
והנה הסכפ\"ש

חזרה לספיישל העשור