המגן והעניין לציבור

השבוע ב\"מנתחים את זה\" יוצגו סצנות מהסדרה \"המגן\", כולל סוף עונה רביעית וסצנת הסיום של הסדרה. החוששים מספוילרים יאלצו לוותר, הפעם. אין צורך בהכרות מוקדמת עם הסדרה - הסצנות המוצגות הן המנותחות. מצד שני, אני החלטתי לצפות בסדרה בגלל הניתוח הזה, ראו הוזהרתם.
ולעבודה:

אני לא יודעת מה באמת קרה בסיקוונס הזה. העלילה לגמרי מסתמכת על הכרות קודמת עם העלילות והדמויות, ואני שמחה לומר שאני חפה ממנה לחלוטין. למה שמחה? לא, חס וחלילה, כי יש לי משהו נגד \"המגן\". ההפך. כי עכשיו, אחרי הטור הזה, החלטתי לראות את \"המגן\" מה-הת-ח-לה ועד הסוף, וזה הולך להיות כיף גדול.

ואיך אני כבר יודעת שזה יהיה כל כך כיף? כי למרות שאני לא יודעת שום דבר בכלל ולגמרי על הסצנה הזו, לא השתעממתי לרגע אחד מתוך 5:52 הדקות שלה. ואני, אני משתעממת מסצנות בקלות. בכל זאת, ראיתי כמה אלפים מהן.

ועכשיו מתקשה לה בתנור הקושיה הבאה: למה לא השתעממתי? לא יכול להיות שמה שעניין אותי כל כך הוא העלילה, כי כבר סיכמנו שלחלוטין לא הבנתי אותה. אז אם הפשטנו אותה מהעלילה, כל מה שנשאר זה הסגנון. וחברים, זה צריך להיות חתיכת סגנון מעניין כדי להשאיר תוצר של תרבותנו מפוצלת הקשב קשוב רק לו במשך כמעט שש דקות. מר סגנון, אתה - לשולחן הניתוחים שלי.

בואו נתחיל בשיטת האלימינציה, שעזרה לנו כל כך להגיע עד הלום. אם הסגנון של הסיקוונס היה אותו סגנון שמאפיין סדרות משטרה, או אפילו פשוט סדרות טלוויזיה, הוא לא היה כל כך מעניין: ראינו את זה, עשינו את זה, קיבלנו את הטי-שירט. כלומר, הוא שונה. כמה שונה? מאוד.

מה שבולט מיד לעין הוא שהמצלמה לא מקובעת לה בנחת עם התפס של החצובה בתחת. היא דינמית, עם תזוזות מלוכלכות, ברורות לעין. זה כבר מעניין, אבל לא מספיק: אנחנו מכירים היטב היטב את סגנון הצילום היעני-דוקומנטרי-חדשותי הזה שמתקשר לנו עם המציאות, מספיק היטב כדי להזכיר אותו כאן כבר פעם פעמיים שלוש ארבע. אם נבחן אותו יותר לעומק, נגלה שהוא נבדל מחבריו לז\'אנר הצילום בכך שהשוטים שלו, לעיתים קרובות מאוד, מורכבים להפליא ומתוכננים היטב.

יש כאן סוג של אוקסימורון: תנועה \"מלוכלכת\", חדשותית, היא בקטע של שוטים קצרים, של תחושה יעני-מאולתרת. שוטים מורכבים מצד שני, הם דבר מאוד לא מאולתר, ולכן נעדרים מהז\'אנר הזה. אני אגלה לכם סוד מקצועי קטן: אי אפשר לנוע עם המצלמה אחורה מהנבל הנאסר בכלוב אל המפקדת המחייכת בתגובה מבלי לאבד את הפוקוס ואת המיקום הכל כך מדויק שלהם בפריים ולו לרגע בלי עבודת הכנה טובה. אפילו אם השוט הזה יצא במזל - רגע אחריו, אי אפשר לנוע מהשוטר שמביט לכלוב לשוטרת הכושיה שעומדת מעליו כשהיא בפוקוס מושלם מהרגע שרואים אותה - ועוד להסתובב סביבה קצת - בלי עבודת הכנה ממש, ממש טובה. פשוט אי אפשר. זה לא עובד. בחיי, ניסיתי.

שוטים כאלה דורשים:

מיקום מדויק וידוע מראש של שתי הדמויות שנעים ביניהן.
מדידה מדויקת של המרחק בין המצלמה לבין אפיהם של השחקנים בכל רגע שבו רואים את השחקנים בפוקוס ובכל מיקום שונה של המצלמה שבו רואים את השחקנים בפוקוס - לא מעט נקודות, לאורך השוט.
סימון של הפוקוסים האלה.
עוזר צלם שתפקידו לנוע בין הפוקוסים האלה בזמן תנועת המצלמה, בלי לאבד אותם.
עוזר צלם נוסף, שמכוון את הצלם בחלל כשהצלם נע הצידה או אחורה.
וכמובן, חזרות של כל אלה עם מחליפים של שני השחקנים, כדי שהטלנטים לא יעמדו שם בזמן שמודדים ומכוונים פוקוסים.

כל זה, בשביל שוט אחד. אחד! לכן, אנחנו רואים שוטים כאלה בעיקר בקולנוע, שמשקיע הרבה הרבה יותר בכל שניה של ויזואליה ומקבל פי כמה וכמה ימי צילום עבורה, וכמעט שלא בטלוויזיה. וחוץ מזה, אנחנו רואים אותם בעיקר במקומות שנעים עם דולי - אותה עגלת מצלמה שנעה על פסים - כך שאפשר להנדס את התנועה בקלות ולחזור עליה במדויק.

גם שוטים מורכבים, 3-4 מהם בכל סצנה, גם במצלמה ידנית וגם בטלוויזיה? אני לא אגיד שאף פעם לא ראיתי כזה, כי אני לא זוכרת כל שוט ושוט מעשרים ושמונה שנים של צפייה בטלוויזיה, מתוכן שמונה בחוג לקולנוע וטלוויזיה. אבל בוודאי שלא ראיתי הרבה כאלה. הם גם נעשים היטב, והתוצאה - מרהיבה. ומרתקת.

אל הצילום המעניין הזה מצטרף לו עיצוב פריים (ארט ותאורה) מעניין ומדויק מאוד, גם כשלהיות מדויק דורש להיות \"מלוכלך\", כאילו מציאותי, אבל יפה. ועל כל אלה מתיישב כמו מלך בימוי שחקנים מעניין ו(מתחיל להימאס לי מהמילה הזו)ייחודי. דוגמא אחת שבתה את ליבי במיוחד, והיא הצחוק של ויק לקראת סוף הסצנה. לרוב, אנחנו מהנדסים את הנקודות שבהן כאילו נשברת המסיכה של הדמות, הפרצוף (הקשוח, כאן) שהיא לובשת מול העולם, ואנחנו מסתובבים סביבם, מדגישים את הנקודה הזו, טוחנים אותה טוב טוב מכל הזוויות ועם כל ההסברים. התוצאה? כמו הבכי של גברת מפקדת בביתה, מרגשת קלות אבל מלאכותית למדי. במקרה הזה של ויק, הדמות מורידה לרגע מסיכה - הוא צוחק מכל הלב - ואנחנו תופסים את זה כאילו בטעות, מהצד, בלונג-שוט לאורך רוב הצחוק עם איזה התקרבות קטנה לשניה ורבע לקראת הסוף. התוצאה? אמינה להפליא, מעוררת הזדהות יותר מכל סצנה מהונדסת, מיוחדת למדי - ולכן, מעניינת לגמרי. אותי, לפחות.

אבל רימיתי. בחרתי במיוחד סצנה שאם לא מכירים את הסדרה היטב, לא מבינים מה קורה בה, כדי שכולנו נתמקד בסגנון המעניין הזה. עכשיו, משהורדתי את גלי ההערצה מעוגלי העיניים אל אדון סגנון, אפשר לבדוק עוד דבר או שניים. סיגי משך אותי כמעט שש דקות - האם בסדרה יש תוכן שיחזיק אותי 6-7 עונות? רמז: כן.

עכשיו, הסגנון של \"המגן\" הוא ייחודי למדי ומעניין, אבל הוא לא חתרני - הוא לא יוצא נגד שום דבר, לא חותר תחת שום מוסכמה. העלילה בסצנה הזו, מצד שני, חותרת תחת לפחות שתיים מהן.

אנחנו מכירים בתי חולים בסדרות. יש להם ז\'אנר שלם, מלא גדוש ועמוס. אפילו כשמדובר בבתי חולים נטולי סדרה משלהם, המוסכמות תופסות תמיד: בית חולים זה מקום נקי להפליא שמיטות טסות בו במסדרונות, בזמן שצוות מיומן להפליא מבצע פעולות מיומנות להפליא בריצה מיומנת להפליא, תחת קריאות הקצב של סמל המחלקה - הרופא הבכיר. \"2 מיליגרם תרופהכלשהיצין, עכשיו!\". לפעמים הצוות המיומן להפליא נכשל במשימתו הקדושה בגלל אלף ואחת סיבות. אבל הוא תמיד שם, כשמגיעים פצועים. תמיד שם, מוכן ומזומן עבור מי שמצטלם בסדרת טלוויזיה.

חדר המיון בסצנה הזו, מצד שני, עושה הכל כדי להיות ההפך. הוא ריאליסטי, קודם כל: הוא נראה כמו חדר מיון. וכשמביאים אליו פצוע ירי, הרופאים לא צצים משום מקום. צריך לקרוא להם. בינתיים, חלק מהם עסוקים, בעיסוק די מלוכלך. אף מיטה לא טסה לשום מקום. אף רופא לא מגיע בזמן. ופצועי ירי עושים מה שרוב פצועי הירי הקשים עושים במציאות: הם מתים.

לפני שאתם מתנפלים עלי בזעקות קרב - לא, אני לא חושבת שהיוצרים הפכו את כל העלילה רק כדי לעשות דווקא לסדרות בתי חולים. הפצוע היה צריך למות. מצד שני, הוא היה יכול למות ברחוב. או שהוא היה יכול למות בתוך המיטה-הטסה ידידתנו. הוא היה יכול למות בזמן שרופא, שהיה רואה את גיבורינו הנועזים מביאים אותו, מנסה להחיות אותו. אבל לא: נעשתה כאן בחירה, שמעמידה את הסצנה הזו בניגוד חד מאוד לסצנה ההו-כל-כך מוכרת מהו-כל-כך הרבה מקומות. ובעצם הריאליזם שלה, היא צועקת: המיטה הטסה? עזבו אתכם. שקר של טלוויזיה. מוסכמה נוחה, שמישהו צריך להגיד לה שהיא לא באמת קיימת. זה לא באמת ככה.

בכוונה תחילה או לא, יצא ליוצרים אקט חתרני מובהק. ומעניין שלוש פעמים: גם מעניין בפני עצמו כעלילה, גם מעניין כי הוא שונה מרוב הסדרות, גם מעניין כי הוא שם את עצמו ביחס לסדרות האחרות, מדבר לא רק על העולם שלו אלא על הטלוויזיה מחוצה לו, מרחיב את המשמעויות של הסצנה.

עוד לא נרגענו מזה, ו-ויק מתפרק רגשית. קודם כל הוא זורק רהיטים: אקט סביר והגיוני לגיבור קשוח ומרדני בסדרת משטרה. אבל אז אנחנו רואים שהוא גם בוכה. שזה סביר והגיוני לאדם אמיתי: כשאנחנו מתפרקים רגשית, אנחנו בוכים. וכל כך לא סביר לגבר טלוויזיוני, שקשה לי לתאר עד כמה.

ילדים גדולים לא בוכים, בטלוויזיה אמריקאית. הם פשוט לא. זה כל כך נדיר, שכשזה קורה - זה אירוע גדול בפני עצמו, הבכי. זה קלוז-אפ מטורף שמתקרב עוד יותר ועוצר את המוזיקה ואת ההתרחשות להרבה שניות ארוכות. אבל לרוב? לא בקומדיות ולא בדרמות, לא בבתי החולים ולא בספינות חלל. לא ד\"ר האוס ולא קפטן פיקארד, לא ג\'טרו גיבס ולא ג\'רי סיינפלד, לא הורשיו קיין ולא דני קריין: נדיר מאוד, מאוד שהם בוכים.

תגידו, \"נדיר זה לא אף פעם\". נו, יאללה, תגידו. אז בתור תשובה, רימיתי שוב, שברתי את הכללים של עצמי והלכתי לראות אם ויק בוכה שוב. אתם יודעים מה? הוא בוכה שוב. לא מעט, אפילו.

ובסצנה הספציפית הזו, זה אפילו לא אירוע טלוויזיוני נדיר עם קלוז-אפים היסטריים ודיון של היום שאחרי: הוא פשוט התפרק רגשית, אז כשהוא הולך במסדרון רואים שהוא בוכה. כמו איש אמיתי. ושוב, הניגוד זועק: גברים אמיתיים, כשהם מתפרקים רגשית, יכולים לבכות, גברת טלוויזיה. מישהו צריך להגיד לך את זה, ו-ויק מספיק חזק ומרדני בשביל המשימה. אפילו שתי משימות, בסצנה אחת!

כל הכבוד, ויק.

עברנו על הסגנון לבדו? עברנו. עברנו על הייחודיות בעלילה? עברנו. למה עברנו את כל זה? מאותה סיבה בגללה אני מתכוונת להתחיל לצפות בסדרה הזאת מה-הת-ח-לה: הסצנה הזו, והארתור ששלח אותה. יופי, ארתור, מרוצה עכשיו?

מצד אחד, הסגנון מרהיב. העיצוב השחור-לבן הזה, שחוזר בכל פרט בסצנה, מהשולחן לעניבה לתמונות למנורה למחשב - להכל! - זועק: אני כאן בכוונה! אני רוצה להגיד משהו! מצד שני, בניגוד לצילום בסצנה הראשונה, אי אפשר להבין למה הוא שם בכוונה בלי להבין את העלילה.

ויק הגיבור, אותו גבר רגשי, צבעוני ומעניין משתי הסצנות הרגשיות, הצבעוניות והמעניינות, כלוא במשרד נקי, עם קווים נקיים, שחור ולבן. האדם היחיד במדים כחולים שזורק קצת צבע לפריים הוא לא שוטר - הוא מחלק הדואר.

משרד. ברררר. איום ונורא, לפי הסצנה הזו. אז למה הוא שחור ולבן? הרי אפור אמור להיות משרד משעמם, לא שחור ולבן. ואולי בגלל שהוא שחור ולבן הוא נורא כל כך?

אני אסתכן כאן בניחוש מלומד: \"המגן\" היא סדרה על גווני האפור. על אנשים טובים שהם רעים ואנשים רעים שהם טובים, על סיטואציות מורכבות שאין בהן אף פעם שחור ולבן. שחור ולבן הוא מנת חלקן של סדרות אחרות, רגילות, של טובים ורעים. והנה, סופה של הטרגדיה של ויק: במקום לחיות במקום האפור שהוא שייך אליו, ברחוב, או למות כמו גיבור - היוצרים כולאים אותו במשרד שחור ולבן, וגם חונקים אותו בבגדים שחורים ולבנים, ועניבה שחורה ולבנה. בשבילו, משרד זה הכי נורא ומשעמם שיש - כי בשבילם, היוצרים, שחור ולבן זה הכי נורא ומשעמם שיש.

ותחשבו על זה.

אפשר, רצוי וכדאי לשלוח סצנות לניתוח!
ניתן לקשר אותן בתגובות או לשלוח ישירות ל - naomi@astronomi.tv