Glee, עונה 1, פרק 13

פרק הסיום של חלקה הראשון של העונה עשה בסה\"כ את העבודה, כשכלל בערך כל מה שאפשר לצפות לו מפרק כזה – סגירה של העלילות המרכזיות, מתח, דרמה, נאמברים גדולים, דמויות שמתעלות ברקע האמת וסוף-טוב הכל-טוב.

הכל טוב? לא בדיוק. לא הכל עבד, מבחינתי. כל עניין גילוי ההיריון של קווין בדיוק רגע לפני התחרות היה שקוף והדרך בה הוא נעשה (רייצ\'ל מגלה שיש לה כוחות לנחש דברים?) הייתה די דבילית. לא אהבתי גם את הדגש ששוב קיבלנו על הדמות האנמית של פין שאמור להיות ה\"מנהיג\". גם בחירת השירים בפרק לא הייתה לגמרי לרוחי; יותר מדי בחירות \"נחמדות\" אמריקן-איידול סטייל ומעט מאד אומץ ומקוריות.



למרבה הצער, הפרק שוב הותיר בצל את דמויות המשנה, למעט מרסדס שקיבלה נאמבר אחד אבל גם ממנו לא למדנו שום דבר על הדמות שלה (אלא \"למדנו\" שרייצ\'ל יודעת גם לפרגן לאחרים; וואו, איזה גילוי מסעיר!). מה נסגר, למשל, עם הדמות של קורט? לאן הוא נעלם בפרקים האחרונים? (ועל ארטי והאחרים אני כבר בכלל לא מדבר). גם לא הכי אהבתי את הדרך שבה הסיפור (הדבילי, כבר אמרנו?) של אמה ושל קן נפתר, וגם לא את העובדה שהיריבות בתחרות בחרו מרצון לרמות – מהלך מאד מאולץ ולא אמין, למרות שהוא אפשר לכותבים למצוא דרך יצירתית למצוא צורך בשימוש בנאמברים חדשים שלא נעשה בהם שימוש בפרקים קודמים.

ובכל זאת, היו לא מעט דברים מוצלחים בפרק הזה: סצינת הפתיחה עם כל הדמויות שמדברות ביניהן בטלפונים הניידים; כל העימות בין סו לבין וויל שהיה פשוט מעולה; ובמיוחד אהבתי את הקטע עם השופטים בתחרות והאפיונים שלהם שהיה פשוט היסטרי לגמרי. ואגב, את השופטת הבלונדה גילמה לא אחרת מאנה קאמפ הנפלאה מ\"דם אמיתי\" (שהיא גם כוכבת ברודוויי בעצמה) שכרגיל עשתה עבודה מצוינת והצליחה לשעשע אותי מאד.

ועוד משהו על סו – המשפט של השבוע היה, עבורי: \"I’m reasonably confident you’ll be adding revenge to the long list of things you’re no good at. Next to being married, running a high school glee club, and finding a hairstyle that doesn’t make you look like a lesbian\". משפט גדול וה\"דיליברי\" שלה היה לא פחות מצחיק.



כאמור, את בחירת השירים כשלעצמה לא הכי אהבתי, אבל הביצועים עצמם היו מאד מושקעים, מלאים באמוציות אמיתיות ובהחלט מוצלחים. ליאה מישל התעלתה על עצמה הפעם כשנכנסה לנעליה הענקיות של ברברה סטרייסנד בלי למצמץ בכלל.

עוד בחירה תסריטאית שמאד אהבתי הייתה המעבר מהשיחה של רייצ\'ל ופין ישר לאגרוף בפרצופו של פאק – בחירה שהכניסה הרבה תנופה ועניין לסצינה הזו. חוץ מזה, קווין שוב הייתה במיטבה בפרק הזה עם ההבנה שלא רייצ\'ל אשמה בשקר שלה, אלא רק היא עצמה. גם הסצינה שלה עם פאק שבה היא דוחה את הצעתו לשמש כאבא לכל דבר הייתה עשויה היטב ושוחקה לעילא ועילא (ולמרות שאני לא כל כך אוהב את המהפך המהיר מדי ששתי הדמויות האלה עברו – ובמיוחד פאק – צריך לתת הרבה קרדיט לדיאנה אגרון ולמארק סיילינג שהצליחו לגרום למהפכים האלה להראות הרבה יותר אמינים ממה שהיו באמת). מצאה חן בעיני גם הבדיחה הפנימית שהייתה קשורה בשיר \"Don\'t Stop Believin\'\" – כאשר המורה מבית הספר של החירשים מסביר שהם  בחרו בשיר כי הוא \"במקום הראשון ב- Itunes\". הממ... מעניין למה הוא נהיה פופולארי כל כך פתאום...



מעניין היה לראות שהכותבים בחרו בסוף \"סגור\" יחסית, בו הכל בא על מקומו בשלום, בלי קליף-האנגר: וויל ניצח את סו ועזב את טרי המעצבנת; אמה לא התחתנה עם קן ועכשיו היא ו-וויל (כנראה) ביחד; פין יודע מיהו אבי התינוק של קווין שיודעת שהיא והוא כבר לא יהיו זוג. למעשה, פרט מלאחד בין רייצ\'ל לבין פין הכותבים עשו הכל כדי לסגור כל מעגל אפשרי.

אז מה צופן לנו העתיד? אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה שהייתי רוצה לראות את היוצרים משפרים בדחיפות כמה בעיות ברורות בסדרה, כגון מתן נפח רחב יותר לדמויות המשנה, בחירת שירים יותר נועזת, בניית עלילות מרכזיות מעט יותר ריאליסטיות ופחות מגוחכות, כיוון ומיקוד העלילות באופן שיתמקד יותר בדמויות עצמן ופחות בסיפור הרחב, יצירת סצינות אמוציונאליות חזקות (כמו הסצינה בבית של קווין עם ההורים שלה שהייתה אולי החזקה ביותר של העונה) ומציאת נאמברים שלא רק יהיו יפים ויזואלית אלא גם יאמרו משהו מעניין על הדמויות ששרות אותם.

למרות המגרעות הלא מעטות שלה, אני בהחלט אצפה לשובה של הסדרה בכליון עיניים.

ציון: 8.5