המשרד, עונה 6, פרק 12

אח, בכל פעם שנדמה לי שהסדרה מתחילה לאבד קצת את הטאץ\' שלה עם פרק-שניים חלשים יחסית, באים הכותבים האלה ומפגיזים עם פרק כזה. פשוט תענוג.

האמת היא שכשהתחיל כל העניין עם מייקל בתור סנטה שדורש תשומת לב הייתי בטוח שאני לא אשבע הרבה נחת מהפרק הזה. כבר ראינו דברים כאלה בעבר והקטע נסחב קצת מעבר לרצוי (מה גם שרציתי לפרגן לפיליס שסוף כל סוף קיבלה את מבוקשה), אבל אז בא הקטע שבו מייקל החליט להתחפש לישו – ואז הגאונות פרצה.

כל הקטע של מייקל/ישו היה פשוט מושלם, החל מהדרך שבה מייקל \"מציג\" את ישו לדייויד וואלאס, דרך הנאום של מייקל לעובדי המשרד והתגובה הנלהבת של אנג\'לה (מתבקש, לא?), ובמיוחד התגובה של מייקל למשפט של טובי (\"The Anti-Christ\"! הקטע הזה השאיר אותי על הרצפה) וכלה בקטעים של מייקל שיושב עם המיקרופון ומעיר הערות על המסיבה. גאונות צרופה.



אבל כמו תמיד ב\"המשרד\", מסביב לכל הצחוק היה גם סיפור רציני מאד. הגילוי על כך שהחברה נקנתה ע\"י גורם זר והתגובה הרצינית של מייקל לכך, שהובילה לתגובה המבוהלת של עובדי המשרד לגבי עתידם, עד לשיחה של כולם עם דייויד וואלאס בספיקר (ומאד אהבתי את הדרך שבה מייקל \"יודע\" להגיע אל וואלאס גם כשהוא מסנן את השיחות, ואת העובדה שהשיחה מתחילה כשוואלאס אומר: \"כן, מותק?\" רק כדי לשמוע את הקול של מייקל בצד השני) ועד הגילוי על כך שדווקא הסניף הזה הוא הבטוח מכולם בחברה הזו, כי הוא היחיד ש\"מספק את הסחורה\" – כתיבה פשוט מבריקה, שמצאה דרך יפה וריאליסטית מספיק כדי לסגור את סיפור המסגרת על המשבר הכלכלי ועדיין ליצור קצת דרמה ושינוי שישפיע על הסדרה בעתיד.

מעבר לסיפור ה\"גדול\", מאד אהבתי את העובדה שמרבית הדמויות זכו לקבל רגעים קטנים אבל גדולים בפרק – החל מקווין ש\"זוכה\" לשבת על הברכיים של סנטה (בקטע שאיים ממשית על הנשימה שלי בגלל פרצי הצחוק שגרם לי), דרך קלי וההתלהבות שלה מהפוסטר של \"דמדומים\" (כמה הולם...), אוסקר שמגלה עניין בבחור מהמחסן ופאם שמנסה לעזור לו (ומגלה שאוסקר יודע את העבודה ולאו דווקא זקוק לעזרתה), מרדית\' שלומדת שהיא פחות חשובה מדייויד וואלאס אבל אולי בעצם לא, וכמובן אנדי וארין שהפכו לזוג החביב עליי כרגע בסדרה (ואני חייב לומר שאני מאוהב קשות באלי קמפר שמגלמת את ארין והוסיפה כל כך הרבה חן וחום לסדרה. אפילו כשארין כועסת היא מתוקה להפליא) והקטע עם אנדי והתזמורת בסוף היה פשוט מקסים ומחמם לב (ושאפו לאד הלמס בעוד הופעה מרהיבה).



בנוסף, אהבתי מאד את הקטעים עם המתנות שקיבלו עובדי המשרד, שהראו – ברמיזות עדינות לעתים ופחות עדינות לעתים אחרות – עד כמה אכפת להם אחד מהשני. במיוחד אהבתי את המתנה המאתגרת והמקסימה שמייקל הביא לדווייט (והמבט של סטיב קארל כשהוא רואה את דווייט נהנה מהמתנה בלי לדעת מי נתן לו אותה שוב הזכיר לנו מי השחקן הכי טוב בטלוויזיה היום).

אז אנו אומרים שלום לדייויד וואלאס, אותו אפילו לא ראינו בפרק הזה. בכל זאת, אני קצת אתגעגע אליו (ולתגובות המיואשות שלו ממייקל, למשל). זו דוגמא נוספת לגדולה של הסדרה הזו, שגורמת לי להיקשר אפילו לדמות יחסית שולית ולא הכי חיובית שכזו (ראינו לא מעט פעמים במהלך הסדרה שוואלאס הוא צבוע לא קטן). מעניין מאד מה יקרה עכשיו עם הרוכשים החדשים ולאיזה כיוון ילכו עם זה הכותבים. אני בטוח שזה יהיה מעניין ומקורי, כמו כל דבר שקשור בסדרה הזו.


ציון: 10.