שובר שורות והטכניקה העירומה

השבוע ב\"מנתחים את זה\" יוצגו סצינת פתיחת הסדרה וסצינות מהעונה השניה של \"שובר שורות\". החוששים מספוילרים לעונה השניה מוזמנים לקרוא רק עד האמצע.
אין צורך לדעת דבר על \"שובר שורות\". ניתוחי הסצינות (כמעט) אינם תלויים בהקשר של הסדרה, ומנתחים את הסצינה המצורפת בלבד. אני לא יודעת עליה (כמעט) כלום, ואם לי זה לא הפריע, גם אתם יכולים.
ולעבודה:

אנשים שיוצאים ביחד הרבה זמן אמורים להתחתן. אנשים שמתחתנים אמורים להביא ילדים. ילדים אמורים למרוד בהורים שלהם בגיל ההתבגרות אבל להמשיך לאהוב אותם בסתר. כמו אשה נשואה באותה מערכת ארכאית, טכניקה אמורה לשרת את התוכן שלה, אבל להיות שקופה לחלוטין. לתת לו את כל הכלים לעשות את הקטע שלו, ליפות אותו ולעזור לו, אבל בשום פנים ואופן לא להזכיר לצופים שהם צופים.

אבל יש מי שמורד במערכת. יש מי שמסוגל לשאול שאלות קשות ולחתור תחת מערכות היחסים שבמשך הרבה מאוד שנים הגדירו אותנו. \"שובר שורות\", למשל, לפחות בשלוש הסצינות ששלח משתמש אנונימי.







שני תפקידים ראשיים יש לסצינת פתיחה של סדרה. האחד הוא לגרום לנו להמשיך לצפות – ולהמשיך, ולהמשיך, עד שנעבור את הנקודה שבה אנחנו בודקים סדרה חדשה בשכונה ויכולים להפסיק מתי שאנחנו רוצים. השני הוא להציג את הדמויות הראשיות והעלילה, שנאמר – אקספוזיציה, אקספוזיציה, אקספוזיציה. שניהם משולבים ללא הפרד: ללא אקספוזיציה טובה לא נכיר את הדמויות היטב, הן לא יהפכו להיות חברים שלנו ולא יעברו להתגורר אצלנו בלב. לעולם לא נעבור את נקודת האל-חזור. בלי גורמי משיכה אחרים האקספוזיציה תהיה משעממת, ואנחנו נפהק ונזפזפ.

\"שובר שורות\" היא סדרה חריגה. חתרנית. ומכיוון שכך, סצינת הפתיחה שלה לוקחת על עצמה תפקיד שלישי בכלל בלי למצמץ: ליצור איתנו, הצופים, מערכת יחסים חריגה וחתרנית על ההתחלה.

התוכן בסצינה הזו חריג, ועל זה לא צריך להרחיב הרבה. הוא, איך לומר, מחזיק שלט נאון ענק ומהבהב, רוקד את ההולה ושר בזעקות אינדיאניות \"אני חריג, אני חריג\". הוא ממלא את שלושת התפקידים שלו יופי: יוצר תחושת \"מה לעזאזל קורה כאן\" חזקה, אבל לא מרחיקה אלא מקרבת, מסקרנת. אנחנו מתים לדעת מי האיש הכמעט-עירום הזה שהוא מציג לנו באקספוזיציה, הספק פושע ספק איש משפחה מאוד, מאוד אוהב. והוא גם מציג את הסדרה כחריגה.

יופי לו. והטכניקה?
בואו נראה. שוט ראשון: נוף. שוט שני: נוף, שמתכסה צל. תחושת איום. שוט שלישי: נוף. ובדיוק כשאנחנו מתחילים לחוש את אותו WTF?! שתיכף ישלוט ביד חזקה בתוכן – מה לעזאזל הם עושים, למה הם מראים לנו רק נוף? אנחנו מקבלים שוט מרהיב של מכנסיים שלגמרי לא אמורים להיות שם, עפים בשמיים, מתרוקנים מהאוויר ונדרסים. שוט טכני לחלוטין – אין כאן תוכן של ממש, עדיין. אין דמויות, אין דיאלוגים, אין התרחשות. שוט שבמקום להראות תוכן אנושי דרך טכניקה שקופה לחלוטין, אמור לגרום לכל הדיוט לומר \"איזה צילום יפה\", או \"איזה שוט מעניין\". מושך תשומת לב לטכניקה כמעט כמו שלט הניאון האינדיאני ההוא של התוכן.

שוט שמושך תשומת לב לטכניקה?! כן כן. כבר לא עניין נדיר להחריד במחוזותינו, כפי שהיה פעם. ולכן הוא טורח להיות גם שוט חריג מאוד, ובזה אומר: שלום חברים, אני הטכניקה של \"שובר שורות\", ושברתי את הכלים במערכת היחסים עם התוכן. כאן, ילדים, תקבלו לא רק סדרה מעניינת וחתרנית, אלא גם שימוש מעניין בטכניקה, ומערכת יחסים מעניינת בינה ובין התוכן.

ומה כל כך מעניין בה, אם משיכת תשומת לעצמה היא כבר לא עניין כל כך נדיר? אה. אמרנו שאין כאן תוכן של ממש? נכון ולא נכון. אין דמויות ודיאלוגים, אבל יש תוכן. ומה שכל כך מיוחד הוא שכל התוכן המצוי בשוט הטכני הזה, כל כולו, עובר דרך השוט הטכני הזה.

באמצע המדבר - מכנסיים. כאלה שאמורות להיות בהן רגליים, אבל במקום רגליים הן ממולאות באוויר. ואז אפילו האוויר מתרוקן והן משתטחות על הכביש ונדרסות באכזריות על ידי קראוון שועט. שוט שפשוט מתחנן למאה אלף ניתוחים, מבקש מכם לראות בו לא רק מכנסיים, אלא... ציביליזציה (בניגוד למדבר) מלאה באוויר (ואתם יודעים מה אומרים על מי שמלא באוויר), ואז מתרוקנת מהכל והולכת לאבדון. או גבר (שהרי הוא אמור ללבוש את המכנסיים בבית) שאיבד את הגבריות שלו (מה שאמור למלא את המכנסיים) ומלא באוויר, ואז מתרוקן לגמרי ונדרס על ידי הציביליזציה. או ניסיון לברוח מהכל (לעוף חופשי בשמיים מחוץ לציביליזציה) שנידון לכישלון חרוץ. או... הבנתם את הרעיון.

תכנים שנמצאים אך ורק בפרשנות, שמדברים על הסאבטקסט של הסדרה כולה ומכווצים לשוט אחד של טכניקה מהממת, מושכת תשומת לב, שפותח את הסדרה. ומגבש איתנו, ככה, מערכת יחסים מעניינת: הוא ממש מצפה מאיתנו לחשוב. בסדרה אמריקאית! לראות מעבר להשעיית חוסר האמונה. להבחין בטכניקה. ולחשוב מה היא מנסה להגיד בשוט הזה. ואני אחזור על קריאת ההפתעה: בסדרה אמריקאית!

ברגע שסיכמנו את זה, התוכן החריג לוקח פיקוד והטכניקה חוזרת להתחבא קצת מאחוריו, עד שוולטר שולף את מצלמת הוידאו, ובכך נותן סיבה תוכנית לחלוטין לשימוש בטכניקה שונה. צילום רועד ומפוקסל נותן אותנטיות. אנחנו מקשרים אותו אוטומטית עם חדשות או דוקומנטרי או סרטים ביתיים, כולן טכניקות שלמדנו לקשר עם משהו אמיתי, שבאמת קרה כשצילמו אותו. ו-וולטר ידידנו לא רק לוקח את הטכניקה בידו, אלא ממש מדגיש את זה – שם את נפשו בכפו ועוצר את נשימתו כדי להביא את המצלמה שלו, ולתת לנו קטע אקספוזיציוני קורע לב בקלוז-אפ רועד ומפוקסל.

כמובן שהרבה מאוד סדרות בלתי-חתרניות בעליל כבר עשו שימוש במצלמה ביתית. זה לא חדש. אבל הבמאי של \"שובר שורות\" רוצה לוודא שנבין שללא ספק מי שמשרת כאן זה התוכן את הטכניקה, ולא ההפך, ולכן הוא גם מקפיד שוולטר יעשה משהו תוכני חריג (כמו, נאמר, לזרוק גופה הצידה) כדי להביא את המצלמה שתאפשר את הטכניקה הזו, וגם מקפיד שהתוכן ישרת עוד טכניקה – כיוון שוולטר מחזיק את המצלמה בעצמו, אנחנו מקבלים קלוז אפ מרגש לקטע המרגש של הסצינה. וכדי שנשים לב אפילו עוד יותר בריבוע, הוא גם מכסה את המסך עם היד שלו, ואנחנו לא בבלק מוחלט אלא שמים לב לקווים על היד. הוא לא רק מושך תשומת לב לטכניקה, הוא מושך תשומת לב לעובדה שהתוכן משרת אותה, ומוודא פעמיים-שלוש-ארבע ששמנו די והותר לב. טוב, נו, זו אקספוזיציה. הוא חייב לעשות לנו היכרות עם הדמויות ומערכות היחסים ביניהן. גם אם הדמויות הן \"טכניקה\" ו\"תוכן\".










אם צילום הוא משהו שאמור להתחבא, אבל בשנים האחרונות מתחילים להבחין בו יותר ויותר, מתחילים להשתמש בטכניקות מעניינות שלפעמים מושכות תשומת לב – סאונד הוא סיפור אחר. סאונד חייב להתחבא, אחרת הוא באמת הורס את האשליה. לפעמים אנחנו רואים דברים יפים ומיוחדים, אפילו ביום יום ואפילו ברחוב (שלא לדבר על באמצע המדבר), וזה תירוץ טוב לצילום מעניין. סאונד? מתי בחיים האמיתיים אנחנו שומעים סאונד מיוחד, שמעביר תוכן?

עד הקופה, בסצינה הזו, אנחנו לא. וזה שאנחנו לא שומעים אותו מיוחד בפני עצמו: כל מה שאנחנו שומעים, מעבר לדיאלוג, הוא המוזיקה שנמצאת כאילו ברקע של חנות חומרי הבניין. אין מוזיקה של הסדרה. כמובן שבאמת יש מוזיקה של הסדרה, היא פשוט ברמה נמוכה יותר ובסאונד הרבה פחות נקי, כדי שהיא תשמע כאילו היא מציאותית לחלוטין. מה זה אומר? \"שימו לב לסאונד בסצינה הזו, אני משחק איתו\". זה מה שזה אומר.

ואז – הקופה. דינג דינג דינג. וולטר מבין מה למעשה הוא ראה. האם הסאונד הזה הוא הסאונד של הקופה, במרווחים כל כך מוסדרים וזהים, בווליום הולך וגובר? לא. זה הסאונד של המחשבות של וולטר. זו המקבילה של מר במאי לנורה שהוא לא יכול לצייר זורחת מעל לראשו הקירח של גיבורנו. הקופה נמצאת שם, בתוכן, כדי לספק סאונד – טכניקה. הסאונד שם כדי לתת לנו תוכן – ההבנה של וולטר. וכדי שלא נפספס את מערכת היחסים המעניינת הזו:
א. הסאונד ה\"טבעי\" של מוזיקת החנות נעלם לדממה מוחלטת.
ב. וולטר, בתורו, עושה משהו תוכני – מעמיד את המיכלים שהחזיק, כדי להוסיף בום קטן ודרמטי וטכני לחלוטין בסוף הסאונד. שוב התוכן משרת את הטכניקה. כדי שלא נפספס.

וולטר יוצא בצעד נחוש, והמוזיקה חוזרת. אבל לא למוזיקה של החנות, אלא למוזיקת-סדרה חיצונית, מתגברת עם הנחישות של הגיבור, כמו שעושים ברוב סדרות הטלוויזיה רוב הזמן. כמובן שבעצם קיומה שם היא מנוגדת למוזיקה בחלק הראשון של הסצינה, וככה מדגישה את המשחק בסאונד, ואת זה שזה החלק החשוב של הסצינה.

וכל זה בשביל מה? בשביל להדגיש אלף אלפי הדגשות את הלחישה הנחושה של האיש והקרחת. הוא עומד מול בחור שרירי וחסון וצעיר בהרבה ממנו, ומעל למוזיקה רועשת להפליא ומושכת תשומת לב בווליום הלא מציאותי שלה, לוחש. לא צועק וצורח כמצופה מסוחר סמים שפוגש תחרות, לוחש. אבל זו לחישה של כוח: הוא בטוח בעצמו, נחוש להחריד. הוא לא צריך לצעוק. הלחישה שלו צועקת – ומבריחה את הילדים מהשטח. והסיבה שהלחישה שלו דרמטית כל כך ומשכנעת כל כך, בעיקר אותנו, היא ההכנה המשובחת של משחקי הסאונד. הטכניקה שירתה את התוכן ששירת את הטכניקה ששירתה את התוכן במעגל שמשרת בעיקר אותנו, הצופים הקשובים.










וקטנה לסיום: טכניקה חריגה ומושכת תשומת לב כבר אמרנו?
שוטים בסדרה אמריקאית מן השורה מתחלפים כל 3-4 שניות (לא מאמינים? תספרו). וואן-שוט – צילום התרחשות ארוכה בשוט אחד בלבד – זה חריג. וואן שוט שלא מלווה הליכה אלא נשאר תקוע במקומו לאורך כל הזמן זה עוד יותר חריג: אמריקאים לא היו מחליפים שוט כל 3-4 שניות אם הם לא היו חושבים שקבוע זה משעמם. וואן-שוט מקובע במקומו של 4:23 דקות זה כבר האמא, האבא והדודה המביכה שצובטת בלחיים ושואלת את החריג מתי הוא מתכוון להתחתן סוף סוף.

מה נותן לנו וואן-שוט? אותנטיות. בעולם האמיתי, כשאנחנו צופים ברחוב בהתרחשות שמעניינת אותנו, אנחנו עושים את זה בוואן-שוט. זה נראה אמיתי. העובדה שהמצלמה לא יושבת על חצובה אלא עושה חיקוי נאה של השוטר הסמוי שעוקב אחרי ההתרחשות (או של העיניים שלנו כשאנחנו עוקבים אחרי ההתרחשות) לא מזיקה גם היא.

מה עוד? אנחנו מעבירים תחושה של קבעון. מה שאתה רואה, זה מה שיש. מה שהיה בהתחלה הוא מה שיהיה בסוף. אותה סצינה שמצויה בכל סדרה משטרתית שוב ושוב ושוב – מספיק שוב ושוב כדי שאפילו הדמויות המשתתפות בה יהיו מודעות לשוב-ושוביות שלה – תקרה גם כאן.

ומה עוד? סוג של תיאטרון. בניגוד לטלוויזיה, בתיאטרון יש רק וואן-שוט. אי אפשר לשנות זווית, אי אפשר להכנס לקלוז-אפ מרגש או לצאת ללונג-שוט מרשים. השחקנים עומדים ויושבים בדיוק מולנו, בדיוק במקום שהספסל מוצב בו. אז מה זה נותן לנו כאן? את התחושה ששתי הדמויות מציגות לנו הצגה. כל אחד משחק תפקיד כפול, והם יודעים את התפקידים שלהם, ויודעים מה המשחק, וגם יודעים מה יקרה בסוף. הרי סוחר הסמים החביב של מגרש המשחקים הקרוב למקום מגוריך יודע אפילו להצביע על הוואנים של המשטרה. ובכל זאת הם משחקים את התפקיד שלהם עד הסוף.

קצת כמו החיים שלנו, לא? אמיתיים, בוואן-שוט. מקובעים, בחברה הבורגנית שלנו, כשכל אחד משחק תפקיד, ולמרות שהוא יודע את הסוף מראש, מעמיד פנים שהוא לא וממשיך לשחק את התפקיד שנקבע לו.

התוכן? לא משנה. הם היו יכולים להציג אחת ממאות ואלפי הצגות קטנות שהחיים וסדרות המשטרה ובתי החולים ועורכי הדין והדרמה המשפחתית מציגים לנו שוב ושוב ושוב. זו הטכניקה שנושאת כאן את המסר. היא החשובה. מהטכניקה – הוואן שוט המקובע בזווית של תיאטרון – אנחנו אמורים להבין מה \"שובר שורות\" מנסה להגיד על החיים שלנו, אותם חיים שבלוניים שוולטר שובר לחתיכות שוב ושוב, ואז מקצץ וקופץ על השברים.

חתרני משהו.


אפשר, מותר וכדאי לשלוח סצינות לניתוח!
ניתן לקשר אותן בתגובות או לשלוח ישירות ל – Naomi@astronomi.tv