המשרד, עונה 6, פרק 9

וואו, איזה פרק גאוני! ישנן לא מעט סדרות טובות שהעונה השישית מהווה מעין \"סמן אזהרה\" לגביהן, כדוגמא לשלב שבו הן מתחילות להישחק. בינתיים נראה שאצל \"המשרד\" התהליך הוא בכלל הפוך - הם רק הולכים ומשתבחים מרגע לרגע. מדהים.

אני מאד אוהב את העובדה שגרג דניאלס וחבריו לא מהססים להתעמת עם סוגיה לא פשוטה לכתיבה כמו השפעת המצב הכלכלי הנוכחי על חברה מסחרית כמו \"דנדר-מיפלין\". אבל כתיבה טובה היא לא רק כתיבה אמיצה, אלא גם כתיבה חכמה. והפרק הזה הוכיח עד כמה האנשים האלה מוכשרים במה שהם עושים.

כבר ראינו בעבר שמייקל נוהג להתמודד עם סיטואציות מלחיצות בצורה ילדותית לחלוטין, אבל לא פעם - ואני חייב לומר שאלה תמיד הרגעים הכי אהובים עליי בסדרה - מתברר שיש הגיון בשיגעון. הפרק הזה היווה את הדוגמא האולטימטיבית לכך.

משחק ה\"רצח\" נראה כמו משהו דבילי שתפור על מייקל - בלבול בין מציאות לפנטסיה, מבטאים דביליים, מסתורין מזויף ואפשרות לקבץ את עובדי המשרד יחדיו. ואכן, מייקל נראה כמי שפורח בסיטואציה הזו, כמו גם כל האנשים המוטרפים במשרד (כמו דווייט, אנדי וכו\'). לעומתם, ג\'ים \"משחק\" את קול ההיגיון, אבל הכותבים השכילו למצוא נימוק משכנע מדוע הוא לא מטרפד את המהלך (כי הוא חייב למייקל על כך שהפסיק את המשחק עם האוגרים. והפרצוף של ג\'ים כשהוא מסתכל על האוגר - ענק!), למרות שהוא לא ממש מהווה שותף פעיל בעניין.

 ה\"משחק\" יצר הרבה מאד רגעים משעשעים - הדרך שבה מייקל משכנע את סטנלי ואנג\'לה שלא לפרוש מהמשחק, קווין שמאמץ את ההסבר מדוע הוא מדבר לאט, הדמות של אנג\'לה (וודו מאמא ג\'וג\'ו!), דווייט מגן על מעמד הפועלים כשהוא מגלה שהאזינו לדמות שלו, ההסבר (הגאוני!) של דווייט על כך שהרוצח הוא תמיד החשוד \"הכי בינוני\" והגילוי שהוא אשכרה צדק (והפרצוף שהוא עושה למצלמה כשזהות הרוצחת מתגלה. אדיר!), אוסקר מנסה להיכנס לדמות שלו, סצינת ה\"חקירה\" של דווייט ומייקל והשחזור הקורע של זירת הפשע עם מרדית\' (אלא מי?) בתפקיד הקורבן, וכמובן - כאילו שחיכינו לרגע הזה מאז שהכרנו את הדמות - הקטע עם קריד ששומע שהוא \"חשוד ברצח\" ובאלגנטיות חומק החוצה, רץ למכונית ובורח, קטע שגרם לי להבין בפעם הראשונה ליטרלית את משמעות המונח \"לגעות בצחוק\".


           
אבל היו גם רגעים רציניים מפעימים, כמו ההבנה של ג\'ים ופאם שאם הם עובדים באותו מקום סגירתו עלולה להותיר אותם חסרי כל, התגובה של ג\'ים לשיחה שלו עם וואלאס ובמיוחד העימות של ג\'ים ומייקל שמתחיל בג\'ים שצורח על הדמות של מייקל ומגיע לשיאו ברגע המדהים שבו מייקל שואג על ג\'ים ש\"הם צריכים את המשחק הזה\" וג\'ים ההמום משתתק (וואו, סטיב קארל עשה זאת שוב).

אבל שיא הפרק היה עבורי ההסבר של ג\'ים בסיום על היתרון בכך שיש שני מנהלים והמטאפורה המבריקה על ההורים שנתקעים על האי הבודד והתפקיד של כל אחד מההורים.

סצינת הסיום כבר הייתה פשוט גאונות צרופה – החל מה- \"Mexican Standoff\" המוטרף של שלושת הגברים, דרך ההסבר של ג\'ים על איך הם הגיעו למצב הזה (כולם, בעצם, סוכנים כפולים!), תנועת המצלמה שמגלה את פאם עם ה\"אקדחים\" (רגע מבריק לגמרי) וכלה בפאם ששולחת את ג\'ים \"להוציא את המפתח מהכיס ולהתניע את האוטו\". פשוט היסטרי. ואם זה לא הספיק אז בא הקטע שבו כולם הרגו את כולם והרג אותי לגמרי.



ובל נשכח שהפרק גם קידם את העלילה של אנדי וארין. מצאה חן בעיני העובדה שה\"רומן\" הזה הוא מן סוג של \"תמונת מראה\" לרומן של ג\'ים ופאם. כן, שוב אנו רואים את איש המכירות החביב שמתאהב במזכירה החמודה, אבל בניגוד לג\'ים ופאם שמתנהגים כמו אנשים נורמאליים, אנדי וארין הם חסרי מודעות עצמית, ואי-ההבנה ביניהם על רקע הדמויות שהם נמצאים בהן מאד התאימה לדמויות ויצרה דרמה יפה בין שתי הדמויות תוך שימוש באלמנטים קומיים, ומבלי שהעניין ייראה מאולץ. נהדר!

פרק מושלם לגמרי. אפילו סצינת ה\"טיזר\" עם דווייט שמלמד קראטה וג\'ים ששולח אותו להילחם נגד האויב הכי חזק שלו הייתה פשוט מצוינת. כבר אמרתי שאני מאד מאד מאד אוהב את הסדרה הזאת?


ציון: 10.