זה הכל בראש שלך

השבוע ב\"מנתחים את זה\" יוצגו סצינות מהעונה הרביעית של האוס, מהעונה השישית של באפי ומהעונה הרביעית של דוקטור הו המחודשת, לפי הסדר הזה. החוששים מספויילרים מוזמנים לדלג על הסצינה המתאימה והניתוח שלה. אין צורך לדעת דבר על אף אחת מהסדרות – ניתוחי הסצינות (כמעט) אינם תלויים בהקשר של הסדרה, ומנתחים את הסצינה המצורפת בלבד.

ולעבודה:




נפתח בסטריפטיז. אין כמו קצת עירום נשי כדי להעלות את הרייטינג, לא? לא! חס וחלילה. זה מה שאתם חושבים עלי? אני בחורה איכותית! אני מכירה את הקהל שלי, והרי חצי מהקהל הוא נשים, ורק חלק ממנו מוצא את זה מושך. אז אתם יודעים מה? נפתח בסטריפטיז, אבל נהיה מודעים וביקורתיים ופמיניסטיים. כולם מנצחים.

על זה, למעשה, מדברת הסצינה הזאת שלמעלה, מ\"האוס\". נכון, היא כאילו מדברת על זה שהאוס הרופא מעדיף לפנטז על מציאת סימפטומים של חולה מאשר על סקס. אבל לא נכון. כי אם אמרו לנו את זה, כנראה שזה לא הסאבטקסט... את הסאבטקסט צריך לחפור, חברים. וכדי לחפור צריך כלים. קדימה, להפשיל שרוולים ולשלוף את הקרדומים והאתים.

מעדר הביקורת הפמיניסטית קופץ עכשיו על המדף וצועק \"אני, אני כלי! אני כלי-כלי!\". הרי האוס טורח להגיד לנו שאנחנו צריכים להאשים את הג\'נדר שלו. לא הסקס שלו – משפט פרוידיאני מתבקש – אלא את הג\'נדר. המגדר. מילה אקדמית עמוסת פלצנות ומחקרים. נו, אם הדוקטור אמר ג\'נדר, שיהיה ג\'נדר. אז מה יאמרו חוקרי הג\'נדר והביקורת הפמיניסטית? בגדול מאוד (הרי יש תארים שלמים בנושא, ואתם לא ממש מצפים ממני לתמצת אותם לטור אחד, נכון?), הם יגידו שהקטע של הסצינה הזו הוא לקחת את הדעות הקדומות שיש לנו לגבי גברים ונשים ולקבע אותן טוב טוב עמוק בראש שלנו עם מסמר ארוך ארוך ופטיש חמש קילו. כך שימשיכו להתחבא מאחורי הדעות הנאורות והפוליטיקלי-קורקט שאנחנו אמורים להחזיק.

כלומר, אנחנו כאילו חיים בעולם שיש בו נשים מנהלות ואסרטיביות וגברים שמתנהלים תחתן. אבל כשאנחנו נכנסים לתוך הראש של הגבר המתנהל – האישה מחזיקה את הטון הסמכותי שלה ובגדי המנהלת הגבריים בדיוק 28 שניות. תספרו. אז היא עוברת לבגדים ילדותיים וקוקיות (שמקטינים אותה) סקסיים להחריד (כדי להעלים את האופי שלה ולהותיר רק את הצורה) ומשרתת את הצרכים המיניים והאינטלקטואליים של האוס גם יחד.

עכשיו התסריטאי ידידנו מבסוט מעצמו מכאן ועד מגדל השן. הוא גם מספק לצופים סטריפטיז בלתי אפשרי, נוטף רייטינג, וגם מכסה את התחת של עצמו בתחתונים לבנים בוהקים של ביקורת על הגברים השוביניסטיים והרעים האלה. הו, האוס הנוראי הזה! הוא כזה איש לא נחמד ותראו איזה שוביניסט מרושע, תראו מה הוא חושב על נשים! פיכסה, האוס!

ידידנו תסריטאיצ\'יק אפילו משתמש במה שהכותבות הפמיניסטיות המובילות אומרות (טוב, כותבות) כדי להראות עד כמה שהוא מודע ואינטלקטואל וביקורתי ומאאגניב. לורה מאלווי, נגיד, אומרת שבגלל שהקולנוע הוא חוויה מציצנית בעצם קיומה – כל הקטע הזה של חושך ואלומת אור אחת – ובגלל התחושה בטלוויזיה שאין מצלמות ואנחנו באמת מציצים לחיים של אנשים, הם בעצם קיומם מדיה גברית ונצלנית. וגברים צופים בהם קודם כל כדי להשיג עונג חזותי, ואחר כך בשביל כל השאר. יפה, אומר ידידנו, לוקח את לורה מאלווי ועושה ממנה חשפנית מקצועית שחיה מההצצה עליה, עונג חזותי טהור. טוב, לא את לורה עצמה, את האישה הזמינה בסצינה. אבל מה זה משנה? כל הנשים אותו דבר. ולמקרה שלא שמנו לב כמה הוא מודע ללורה ומשתמש בה לצרכיו, הוא גם טורח להשתמש ב\"קיטוע\" שהיא מדברת עליו בתור הכלי השוביניסטי הראשי, צילום של איברים מופרדים אחד מהשני כדי שנוכל להתענג על כל איבר בנפרד, וחס וחלילה לא נקבל אישה שלמה. (או שאולי הוא פשוט מאמץ את  השפה של הסרטים הארוטיים, שעושים בדיוק את זה... אבל זה לא מעניין. הרבה יותר כיף להתייחס ליוצרים כאילו הם ממש מודעים למה שהם עושים. באמת).

אבל מה? את לורה מאלווי לא עשו אתמול ולא עשו באצבע, כשהיא מדברת על עונג חזותי היא יודעת על מה היא מתענגת. אה, מדברת. והנה מיד היא חושפת כאן את הבחור התסריטאי במבושיו. \"בחור\", היא תגיד לו (היא, כמובן, לא אני, מה פתאום...) \"מה ההבדל בינך לבין האוס המרושע הזה שאתה כאילו יורד עליו? אה? מה?\". מודע או לא – תסריטאיצ\'יק הפך את המנהלת לחשפנית במו ידיו התאוותניות, והוא זה שבעצם עינג את הצופים בסטריפטיז. יחד עם הבמאי, השחקנים והצוות, כמובן. יוצאת לכל אלה מן אמירה מעוותת, שלפיה אנחנו אומרים לעצמנו שיש שוויון זכויות לנשים ביום יום - אבל למעשה, בראש שלו, מותר לגבר לתפוש אותן כיצורים מיניים בלבד שנולדו כדי לשרת אותו, ולכן לגמרי מותר לנצל אותן מינית לאיזה סטריפטיז מעלה-רייטינג טוב. כי זה, בעיני הגבר הממוצע, בעצם מה שהן מתחת לחליפות הגבריות שהן לבשו, ילדות חשפניות שצריך לתת להן בטוסיק. אבל זה בסדר! כי זה רק בראש שלו! זה רק בכאילו!

איפה כאילו ואיפה כמוני. יא אהבל, זה בדיוק מה שאתה עשית, וזה על המסך שלי.

וזה גם בדיוק מה שאני עשיתי, למעשה. ילדה רעה שכמותי, פותחת את הטור בסטריפטיז. אבל לי מותר. לי מותר הכל.

הסצנה המלאה

כששרים במחזמר, מותר להגיד הכל. מותר לדמויות לעשות את הלא יעשה ולספר מה הן חושבות ומרגישות – סתם ככה, לקהל. מותר להן גם לגלות לנו סודות כמוסים, שרק חושבים אותם ולא מדברים עליהם בדרך כלל. מותר לבמאי להפוך את הסביבה מריאליסטית לעולם דימויים פנטסטי מרקד, שבו בחורות בבגדי ים או יצורים מהגיהינום עושים ספיריט-פינגרז בשורה. למעשה, כמו הזיכרון/פנטסיה של האוס, אנחנו נכנסים לראשו של הגיבור המזמר באותו רגע. אבל לא רק: אנחנו נכנסים גם לראשו של היוצר, ואז מותר לו להגיד לנו בפה מלא (תווים) דברים שלרוב הוא מחביא מ-מ-ש טוב. למעשה, אנחנו נכנסים גם לראש של כולנו, למין תת-מודע קולקטיבי כזה שבנוי מהדימויים שגדלנו עליהם, מהדמויות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כל יום עד כל מה שקורה, בעולם ולנו.

מי אמר? חוקרי הז\'אנרים אמרו, אחרי שהם ניתחו כמה מאות מחזות זמר לפחות. ומי קרא אותם? מי שכתב את הסצינה הזאת וביים אותה. אחד, ג\'וס ווידון. איך אני יודעת? זה שם, על המסך: באפי מספרת לנו את סודותיה הכמוסים (כנראה שגם היא שמעה שבמחזמר מותר) ואיך היא מרגישה לגביהם, והכל מאורגן במגוון דימויי-אגדות ארכיטיפים להפליא באופן בולט להחריד, ושלל פרפראזות עליהם. כלומר, כדי שנבין שזה יותר ארכיטיפי מהרגיל, הוא טורח, למשל, לתת לבאפי חרב במקום היתד הפאלית הרגילה שלה, ולשחרר איתה עלם במצוקה. שימו לב! שימו לב! יש כאן דימוי ארכיטיפי והוא מחזיק שלט גדול \"אני דימוי ארכיטיפי\" ומנופף בו!

הפרפראזה על האגדה כבר חושפת משהו שג\'וס חושב עליו הרבה, אבל כמעט לא אומר בקול רם: שבאפי, מבחינתו, היא הגיבורה הפמיניסטית המושלמת. היא בעלת היתד המזדקרת המחודדת, והיא זו שנועצת את הפאלוס הזה בגופם של הערפדים-גברים, וככה מבטלת אותם לאבק (כמו ששוביניסטים מבטלים נשים, אם עדיין לא הבנת את זה ברוך). היא מצילה את העלם במצוקה (והפמיניסטיות יגידו: היפוך תפקידים זה לא פמיניזם, חבר, זה אישה שמאמצת זהות גברית. וחוץ מזה ברור שהיא לא נהנית מזה, אז – Fail!. שקט, לורה, היה לך קטע שלם משלך!).

נותר לנו רק עניין פעוט אחד של תת מודע קולקטיבי, ובשבילו, תרשו לי רגע לגייס את המרקסיסטים. מרקסיסטים – קדימה, צעד!

פריבייט. אנו מרקסייייסטים. אנו מאמין בתצץ-מודע קולקציבי. קודזם יש כלכלה. תצהליכים של כלכלה מניע עולם וכל אנשים שעליו. אפילו תצרבות. תצרבות מבטאתץ מה קורא בכלכלה, כי אנשים של עולם מרגישים תצהליכים של כלכלה בתצץ-מודע קולקציבי.
יש פוסט-מודזרניזם. פוסט-מודזרניזם זה אין גבול. אין אמתץ אחתץ. אין גבול בין מה שאמתץ למה שלא אמתץ. יש כל אחת מותר לו חושבת איך הוא רוצה. מה אמתץ שלו. זה משום כלכלה. קפיצליזם זה כל אחת מותר לו שיש לו מה שהוא רוצה. קפיצליזם חדש זה אין גבול בין מידינה למידינה, מטבע כסף עובר עובר עובר משוק לשוק. אין גבול בין מדינותץ יורופי, יש שוק יורופי. אין פיקוח של מדינה בכלכלה מפריצים הכל. אין פיקוח של תצרבות שאומר מה טוב מה רע הכל מותצר.

ועוד אין פיקוח ועוד אין פיקוח ועוד אין פיקוח ואז - מתחיל להישבר שוק. ואז מתחילים חושבים אנשים אולי רחוק מדי הלכנו. ועכשיו יש 11/9. ואז אומרים אנשים: באמת רחוק מדי הלכנו. צריך חוזרת אחורה קצת. מאז אנשים מחפשת איך.

תודה, מרקסיסטים. שקט. אתם מתחילים להרגיז. אתם יודעים מה? עזבנו את המרקסיזם, עזבו את הכלכלה. תסתכלו רק על התרבות. אחרי שלטון בלתי מעורער של הפוסט-מודרניזם הידוע לשמצה, הוא הופך לידוע לשמצה. נמאס ממנו. אנשים אשכרה מרגישים – חברה, אולי הלכנו רחוק מדי. יאללה, אם כל קשקוש של טוש אדום על בד זה אומנות, הילד שלי יכול לעשות משהו יפה יותר. רבאק, שמישהו יעשה פה סדר!

ואתם יודעים מה, אפילו בלי להתאמץ מדי, באפי שרה ממש את זה. Nothing here is real, nothing here is right. אולי שברתי את כל הגבולות יותר מדי? אולי שברתי את הגבול בין חיים למתים למתים-חיים לזה שאני חיה ולא מתה יותר מדי, ואני כבר לא יודעת אם אני חיה או מתה? And I just wanna be alive! אולי שברתי את הגבולות בין נשים לגברים יותר מדי, ופתאום יש פה עלם במצוקה סופר-נשי, ואני אפילו לא נהנית ממנו? אני אשה גברית? ארכיטיפ גברי בלבוש אישה? מי אני? I can\'t even see if this is really me! פוסט מודרניזם ושבירת גבולות זה יופי אבל בחיי, חברים, אולי הלכתי רחוק מדי. תזכירו לי מה נכון ומה לא? מה אמיתי ומה לא?

שלום. אנו מרקסיסטים. חייבים לגיד לסיום. פרק זה? נכתב בתחילה בשביל זמן של ציפ ציפה אחרי 11/9. אבל אז היה 11/9 ונדזחה. רק אומרים אנחנו.

כמובן שאם הפוסט-מודרניזם הולך לאבדון, אז אסור לי יותר לפרש כל סצינה באיזו פרשנות שאני רוצה – יש אמת ואני אמורה לחתור אליה, לא להתפרשן ולהתנתח. אבל סיכמנו כבר קודם שמותר לי הכל.

הרבה דברים אפשר להגיד על הסיקוונס הזה, אבל אני אקח ממנו רק קטנה לסיום. היינו בראש של האוס וחברצ\'יק תסריטאי, ובראש של באפי וווידון ובתת מודע הקולקטיבי. אבל אין כמו סטיבן מופט, תסריטאי המופת של דוקטור הו, כדי לערבב סופית את הראש שלנו עם הטלוויזיה שלנו, ולהפך.

בפעם הראשונה שדונה שואלת \"איך הגענו לכאן?\", אנחנו לא לגמרי מבינים מה היא רוצה מהחתיך השחרחר שלצידה – אנחנו רגילים שככה עורכים טלוויזיה. מישהו מדבר על משהו שהוא עומד לעשות, ואנחנו חוסכים את כל הזמן המת שאמור היה לקרות וקופצים מיד למה שקורה. ככה גם במעבר הסצינה הבא: הם מדברים על האגם, והופ – הם לידו. הצופה רגיל: ככה מדברת איתו הטלוויזיה, בקיטועים. חיתוכים ישר למה שמעניין. אבל דונה לא יודעת שהיא בטלוויזיה, ולא רגילה שהחיים האמיתיים שלה חותכים את החלקים המשעממים.

אם נחשוב על זה רגע, הטלוויזיה לא המציאה עניין הקיטועים הזה: ככה למעשה זה גם בחלומות (שלי, לפחות, לא הייתי בשלכם) וככה, אומרים החוקרים, בנוי הזיכרון. מרצפים של תמונות והתרחשויות, שאנחנו מצרפים ביחד לסיפור קוהרנטי אחד. ואיזה קטע? גם הקטע מדבר על זיכרון, ועל הקלות שבה אפשר לבצע בו מניפולציות: אומר דוקטור מון \"ואז שכחת\", ובאותה קלות שקפצנו לנהר, דונה שוכחת. מדחיקה. מייצרת זיכרונות חדשים. כבר אמרתי שכולם מסכימים שהזיכרון הוא עניין סובייקטיבי ומשתנה? לא? אז הנה, אני אומרת. כלומר, לא אני, חוקרי קוגניציה. ומופט.

ואז, אם אנחנו מתעמקים רק קצת, אנחנו מבינים שהדוגמא והמופט לתסריטאי אמן משתמש בהקבלה הזו בין השפה של הטלוויזיה – חיתוכים בין רצפים של תמונות והתרחשויות שאנחנו מצרפים לסיפור קוהרנטי אחד – לבין מה שמתרחש בתוך הראש של הדמות, כדי להגיד משהו גדול יותר על הקשר בין זיכרון ותת-מודע לבין הטלוויזיה.

מה? כן. והפעם אני בטוחה לגמרי. איך? הוא פשוט דואג להגיד לנו את זה, למקרה שפספסנו, במשוואה מתמטית פשוטה. הספרייה שהילדה מכירה נמצאת בטלוויזיה שלה: אנחנו רואים את זה. היא גם אומרת את זה: הספרייה בטלוויזיה. הספרייה נמצאת בתוך הראש שלה: אבא שלה אומר את זה. ובטרנזיטיביות, כמו שהיו המרקסיסטים (והמורה שלי למתמטיקה בתיכון) אומרים, הטלוויזיה שלה היא מה שיש בתוך הראש שלה. ומה יש בתוך זה? את דונה, שמה שקורה בתוך הראש שלה קורא בשפה של הטלוויזיה.

הצורה שבה עושים טלוויזיה = הצורה שבה בנויים הזיכרון והחלומות, כלומר, תת המודע שלנו. טלוויזיה = תת מודע. הטלוויזיה מייצרת את הדימויים שבהם אנחנו חושבים בכלל בלי לשם לב. ואפילו אם היא לא משפיעה עלי אישית, היא זאת שמחליפה היום את האגדות והמיתוסים בבניה של תת-המודע הקולקטיבי שלנו.

ואם אפשר לעשות מניפולציות על תת-המודע הזה כל כך בקלות – כמו שהמופת אומר לנו מתוך שפתיו של דוקטור מון – אולי כדאי שננסה להבין, מדי פעם, איזה מניפולציות היא היתה רוצה לעשות עלינו, הטלוויזיה, ובאיזה אופנים היא מנסה לעשות את זה. \"רוצה\" - או סתם עושה בטעות, במודע או שלא במודע, ואפילו בתת-מודע.

ובגלל זה, חברים, אני כאן.
(וגם אנו. על החתום: מרקסיסטים).

אפשר, מותר וכדאי לשלוח סצינות לניתוח!
ניתן לקשר אותן בתגובות או לשלוח ישירות ל – Naomi@astronomi.tv