מרמים את הגביע

כמה קוראים חדי עין הבחינו שאני מבדילה בין שני עולמות הפקה - \"לוס אנג\'לס\" העשירה של האולפנים הגדולים מול שאר העולם. בספיישל המיוחד, הייחודי והחד-פעמי שאנחנו מגישים לכם היום, תזכו להוכחה הניצחת לכך שכ-ל מי שלא מפיק ב\"לוס אנג\'לס\" נתון למרוּת התקציב ולצורך הקיומי לרמות את זה. אפילו אם הוא חבורת מונטי פייתון בכבודה ובעצמה.

\"אני מאוד אוהב לרמות!\" צהל לעומתי לאחרונה אחד, ג\'וליאן דויל, שעבד עם החבורה המשעשעת-קמעה כמעט על כל סרטיהם, וגם בא להתארח בפסטיבל איקון עם סרטו \"חתונה כימיקלית\". \"נגיד, התנגשויות. מכוניות מתנגשות זה משעמם מרוב שהאפקט נדוש. ולמי יש כסך לאפקטים האלה? אז מה שעשינו בסרט אחד שצילמתי זה להראות את המכונית נוסעת וכשהיא עוברת את המצלמה המצלמה מתחילה לרעוד. אז חתכנו, והעלינו על עץ סמוך את מכונית העץ שהכנו מבעוד-מועד, והעלינו עוזר הפקה עם המכנסיים של השחקן שייתלה שם עם הרגליים בועטות כלפי מעלה, יוצאות מחלון מכונית העץ ההפוכה. והוספנו קצת עשן והכל. חזרנו לצלם, ועשינו פן מאוד רועד שמאלה, למכונית העץ שעל העץ. זה נראה כמו שוט אחד, והיה הרבה יותר מעניין מעוד אפקט משעמם של עוד התנגשות משעממת\".

הסיפור הנ\"ל אמנם לא ממש שייך לסרטיהם של הפייתונים, אבל הוא לחלוטין גרם לכותבת טור מסוימת לזקור אוזניים כמו בולדוג שננעל על ילד טעים במיוחד, ולשריין לעצמה ראיון מיוחד עם מר דויל הנכבד, צלם, עורך ורמאי למהדרין. הוא, מצידו, שלף מיד את סיפוריו המשעשעים והחינוכיים ביותר על סרטם דל התקציב ביותר, וגם החביב עלי ביותר: הגביע הקדוש.

אבל רגע, למה שמונטי פייתון, חבורת יוצרי הטלוויזיה דאז, תיאלץ לרמות את הגביע? מסתבר שאחרי שעשו את סרט המערכונים שלהם, \"ועכשיו למשהו שונה לגמרי\", החליטו בקולנוע הבריטי שהפייתונים שיחקו מספיק, ואין שום סיבה לתת לחבורת הליצנים מהטלוויזיה לעשות קולנוע ממש. קולנוע זה עניין רציני. מיושב בדעתו. מונטי פייתון? בהחלט לא. ובוודאי ובוודאי שאסור לתת להם תקציב!

אז מה עושים? מרמים, כמובן. אתם לא קוראים את הטורים שלי?

מרמים את התקציב עצמו, קודם כל, כדי שיהיה אחד כזה. איך? פונים לכל מיני מעריצים שישקיעו, ובמיוחד לכמה חברים טובים של אריק איידול, חברי להקות הרוק הצעירות והגזעיות דאז \"פינק פלויד\", \"איירון מיידן\" ו\"לד זפלין\". וגם לאהוביי משכבר הימים, \"ג\'טרו טאל\", שקנו בכסף רב את הזכויות לפסקול, לפני שהיה אחד כזה, כדי לעזור.

אבל זה לא נחשב רמאות סט, וגם אי אפשר ללמוד ממנה. אני לא רואה את עברי לידר מממן לי איזו דרמה עסיסית. \"הרמאות הראשונה שלנו דווקא גלויה לחלוטין לעין\", עונה דויל לטרוניה שלי וצוחק. התקציב הקטן, 80 אלף פאונד בסך הכל, לחלוטין לא הספיק להפקה המורכבת, אז הדבר הראשון שהפייתונים החליטו להוריד מסרטם המתהווה היו... הסוסים. במקומם הובאו (מהשוק הקרוב, צר לי לאכזב אתכם, ולא על ידי שום ציפור משום סוג), אגוזי הקוקוס. \"עכשיו תראי איך רמאויות מצילות סרט. תארי לך שהיו שם סוסים ממש. זה היה הורס הכל!\"

\"יש לכם אור נהדר כאן\", מביט דויל החוצה ואני בטוחה שהוא סוטה מהנושא, וגם פסיכי לגמרי כי האור הישראלי נחשב לבוהק מדי וקונטרסטי להחריד, מה נקרא בקולנועית \"אור קשה\". אבל מסתבר שלא: \"אני מאוד אוהב לצלם מול האור, בניגוד להרבה צלמים. במיוחד מול אור קשה. זה נותן צללית מעניינת בקו המתאר, ורק פנים הפנים ברור. מאוד דרמטי. עשינו כל מני ניסויים עם זה ב\"גביע\", וגילינו שצילום מול האור עם עדשה מעושנת עושה יופי של אפקט עבר, נוסטלגיה. זה חסך לנו הרבה כסף על תפאורה. אם תסתכלו טוב תראו שיש בעיקר סצנות חוץ, והרבה צילום כזה. מאוד חסכוני. אנשים אז חשבו שאנחנו מטורפים - למה אנחנו מלכלכים את העדשה בכוונה?! היום זה די מקובל, למעשה\". שמעתם, צלמי ישראל? הבא שבוכה לי על האור הקשה נשלח לצפות שלוש פעמים ב\"גביע\" ולחזור עם מסקנות.

\"גם השתמשנו בהרבה בוץ\" דויל נזכר ומשום מה מביט בידיים שלו, כנראה מוודא שהן נקיות. \"אפילו עשינו מזה קטע. הרי מה היה בימי הביניים? בוץ ומחלות וביוב שעושה יותר בוץ ויותר מחלות. להשליך בוץ ברחוב של איזה כפר לא עולה בכלל כסף\". אני נזכרת מיד בסצנת Bring Out Your Dead! וכנראה שגם דויל, כי הוא מבאר לי מיד שגם עגלת המתים היתה רמאות - פרט לזקן שמרגיש יותר טוב, כל האחרים היו בובות בד. \"למה, כי אנשים לא רצו לשחק מתים?\", \"ההפך, אצלנו יש די והותר מתנדבים לדברים כאלה\", הוא אומר. \"כולם התנדבו להתלכלך בבוץ ולהישכב בעגלה, אבל אי אפשר היה להרים אותה, כמה שהיא היתה כבדה\".

\"לפרה שעפה מעל החומה השתמשנו בבובת פרה שצולמה בקצה מהיר, אז בקצב הרגיל שעל המסך היא נראית בהילוך איטי\", הוא מנדב עוד פנינת מידע. \"והארנב הרצחני צולם בחצר שלי. זרקנו אותו אחד על השני כדי להשיג אפקט של משהו עובר מהר מול המצלמה\". שקט. פניו של דויל מוארות פתאום. \"והאביר השחור - אוי, האביר השחור! כולם רצו לוותר על הסצנה הזו, היא נראתה כל כך מסובכת, ולא היה לה זמן בצילומים. אבל אני התעקשתי, לקחתי צוות מצומצם אחרי הצילומים לאיזה גן בלונדון ושם עשינו הכל. אוי, האביר השחור - אל תתחילי איתי בכלל עם האביר השחור!\"

אני דווקא כן מתחילה. גם דויל. \"קודם כל, היינו צריכים ליצור אווירה מעושנת כדי להפוך את השלושה עצים וחצי האלה בלונדון ליער בימי הביניים. ולא היו לנו מכונות עשן והתקציב לשכור אותן נגמר מזמן. אז אמרתי, חכמים, איך אתם חושבים עשו את העשן שגורם לנו לזכור את העבר בתור משהו מעושן? פשוט הדלקנו כמה מדורות ברחבי השטח, עם מתנדבים ששמרו עליהן ונפנפו את העשן אל הסט, ואלו היו מכונות העשן שלנו. וכמובן, היה חשוב מאוד האיש שהשגנו עם הרגל האחת\".

\"מה?!\"

\"לשחקן ששיחק את האביר השחור היתה רק רגל אחת. זה היה חשוב מאוד. קודם כל לצילום של כריתת הרגל, שגרם לכל האחרים להHראות כמו כריתות למרות שלא כרתו כלום באחרים - כאן באמת \'כרתו\' לו את האין רגל. וחוץ מזה, כדי שהוא יעמוד על האדמה כאילו בלי רגליים - איך עושים את זה. הרי יש רגל אחת לפחות. אז קברנו אותו, את הרגל האחת שלו. זה שהיתה לו רק רגל אחת עשתה את זה הרבה יותר קל וזה גם נראה אמין יותר, כי הוא יכול לקפץ עם הצד השני\". רשמתי לעצמי להשיג בעתיד איש עם רגל אחת. חשוב מאוד.

גם הילוך אחורי הוא חשוב מאוד, מסתבר. \"זה שיעור טוב בשבילך, הילוך אחורי. נאמר, סצנת מה-הצבע-האהוב-עליך. איך עשינו את זה? לא באמת עפו אנשים מגשר וגם אין לנו תקציב לאפקטים. אז איך? קודם כל צילמנו את האדם קם בהילוך איטי, אז בקצב רגיל הוא כאילו קם ממש מהר, ממש עף על הרגליים. ואז חתכנו כשהמצלמה בפריים קבוע, במקום קבוע, שום דבר לא זז חוץ מהשחקן שהולך. ומישהו עמד מלמעלה וזרק בובה על הגשר מגבוה. את זה הפכנו בהילוך אחורי והדבקנו לשוט של האיש הנעמד מהר, וזה נראה ממש כאילו הם עפים מהגשר\". מה שנכון נכון.

\"גם ב\'ברזיל\' השתמשנו בטריק הזה, אני מאוד אוהב אותו\", דויל עדיין בהילוך האחורי, \"יש קטע שנצמדים אליו המון ניירות, ממש הופכים אותו למומיה. מה עשינו? קיבענו את המצלמה וצילמנו את דה-נירו כשנייר עף לו על הפנים. עכשיו לא רואים פנים אז אפשר לשלוח אותו הביתה, שלא ינדנד לנו. ואז העמדנו ניצב במקומו, וצילמנו הפוך: הצמדנו אליו הרבה ניירות קשורים בחוט דייג, ומשכנו אותם במהירות. בהילוך אחורי זה נראה כאילו הם עפים במטרה מוצהרת לכסות אותו, כאילו לניירות יש רצון. זה נראה יופי. ממש יופי\".

אגב \"ברזיל\", דויל שולף מהשרוול את הטריק האולטימטיבי לחסכון תקציבי. הפעם, מספיק שנים אחרי, המימון ניתן לטרי גיליאם ממפיקים בלוס אנג\'לס המעטירה. \"במיוחד מארנון מילצ\'ן הישראלי, שהיה סוחר נשק. די פואטי, שסוחר נשק מימן חלק מ\'ברזיל\'\" מתפייט דויל. ההפקה עצמה, מצד שני, צולמה בבריטניה, וזה מה שהציל אותה. לא כי בבריטניה יותר זול - הרי אנחנו יודעים כמה יקר שם - אלא כי שער הדולר השתנה. \"התקציב היה כתוב בדולרים, ובתחילת ההפקה חישבנו שאיקס דולרים זה ככה וככה פאונד. למעשה חרגנו מהתקציב בהרבה פאונדים. אבל עד סוף ההפקה שער הדולר השתנה כל כך שבדולרים שהיו רשומים בתקציב היה אפשר לקנות הרבה יותר פאונדים ממה שחרגנו. כך שלמעשה בעוד אנחנו חורגים מתקציב הפאונדים, בתקציב הדולרים עמדנו ואפילו חסכנו כסף להפקה. גם אצלכם משתנה הדולר די הרבה, לא?\".

למעשה כן, ואני מתלהבת לרגע, אבל אז נזכרת שכל תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בארץ עובדת בדולרים משום מה.

חבל.

מצד שני - אגוזי קוקוס, צילום מול אור קשה, בוץ, בובות, שחקנים עם רגל אחת, הילוך מהיר ואיטי ואחורי. אחד מהם יהיה שימושי יום אחד, אני בטוחה. אני רק עדיין לא בטוחה מה.