טריקים קטנים של בימוי שחקנים

איך אתם רבים? לא לא, זו לא שאלה רטורית, זה באמת מעניין אותי. אתם מבינים, רוב האנשים (נטולי מערכות הריגול המתוחכמות) לומדים על איך אנשים אחרים רבים לבד בבית -  מהטלוויזיה. אבל אני, בתור במאית טלוויזיה, צריכה לגלות עבורם איך כל מני סוגים של אנשים רבים. אז מה אתם עושים? אתם באמת דופקים על השולחן? פוסעים הלוך ושוב בחדר? מתקפלים לכדור על הספה? יושבים על כיסא ונוסעים איתו מסביב?

בינינו, זה לא רק כדי לספר לכם איך אחרים מתנהגים. הרי אם אני פשוט אתן לשחקנים את התסריט, הם יעמדו האחד מול השני ויצעקו. וזה, איך לומר, גם משעמם כמעט כמו מושב הכנסת וגם אמין בערך כמו אידי. צריך לתת להם דברים לעשות - ומלאי הדברים שלי מייצג רק אותי, ואת שלושת או ארבעת האנשים שבאמת רבתי איתם, עם כל הלב והנשמה, כמו שהתסריט, הסצינה, הצופים והמפרסמים דורשים. אז: איך אתם רבים? בלחש? בזעקות קרב? בבכי?

לא רוצים לספר לי? אוף. נצטרך לרמות את זה שוב. נו טוב, בדיוק בשביל זה אספתי כמה טריקים קטנים לתוך השרוול במשך השנים. כמובן, בימוי שחקנים הוא הרבה מעבר לרמאויות קטנות ופעולות של ריב שלקחתי מהשכנים. בימוי הוא אומנות, ואני עדיין מגדירה את עצמי “מנהלת תסריט” או “עוזרת במאי”, עד שאגיע לשם. אבל אפילו הבמאים הגדולים ביותר משתמשים בטריקים וברמאויות קטנות מקובלות. אי אפשר בלי.

הנה, אפילו וודי אלן הבין ששיחות א-רו-כות בין שני אנשים דורשות משהו שיזוז מסביב, ואם אתם זוכרים את הסצינה המפורסמת מ\"אנני הול\", אתם מבינים שלא בסקראבס המציאו את  שני-האנשים-שהולכים-במסדרון (של בית החולים, של החללית, איזה מסדרון שלא יהיה) ומדסקסים-את-העלילה. אין חשוב כמסדרון – או רחוב, בניו יורק של וודי – לבמאי הנאלץ לביים שיחות בלתי-דרמטיות. ובאינדוקציה (או אינדזוקציה, כמו שהמורה שלי למתימטיקה, לא משנה מאיזה מוצא, היתה אומרת) – אין חשובה כפעולה, קטנה כגדולה, לבימוי שחקנים. פעולה הופכת את הדיבור למעניין. פעולה מעבירה מאפיין של דמות או מאפיין של סצינה. פעולה מעבירה את הסאבטקסט, לחם חוקו של הבמאי והסיבה שהוא בא בבוקר לעבודה.


המומחים לדיבור תוך כדי הליכה

אז קבענו שההליכה היא טריק נהדר לתיבול שיחות. בצמאונם לפעולות, במאים אוספים כאלה: שיחה דרמטית תוך כדי ג\'וגינג בפארק, עם נוף מעניין אבל בלי אפשרות ליפול לאובר דרמטיות, כי הלו, אתם באמצע פארק. שיחה בנאלית, במיוחד של תחילת רומן, בין מעברי הסופרמרקט. אינטימיות שלא אמורה להיות שם נוצרת בנסיעה בשעת לילה מאוחרת. אימון סקווש. כמה אנשים שאתם מכירים באמת משחקים סקווש? שניים, במקרה הטוב? אז איך יכול להיות שהמשחק המזיע והמזוויע הזה מופיע בכ-ל סדרה? פשוט. זו דרך נהדרת לתיבול השיחה בפעולה ובסאבטקסט במכה אחת. בום!

מצד שני, כל הנ\"לים יקרים, וגם לרוב מצויים בתסריט. אנחנו צריכים תקציב תל-אביבי, וטריקים לבמאים שלא מצאו מענה בכתוב. לעיתים קרובות אנחנו גם חייבים להישאר לבד בחדר – אם  נחזור לדוגמא הראשונה, למשל, אי אפשר לביים ריב אינטימי בסופר, ולהשאיר אותו אינטימי.

אז מה עושים? מוצאים פעולות קטנות, ואת הסיבה להפעיל אותן.

תן לשחקן משקפיים. תן לו לנקות אותם שוב ושוב כשהוא עצבני. להסיר אותן כשהוא שם לב למשהו – אפילו אם זה משהו מילולי, רעיון. לתקן את מיקומן על האף כשהוא מנסה להבין משהו. להסיר אותן כדי להסיר מחסום בינו לבין הפרטנר. להחזיר אותן בתנועה זועפת כשנמאס לו מהשיחה, והוא מסתובב בחזרה למחשב. להכניס את הידיים בינם לבין העיניים בעייפות.


המומחה למשחק עם משקפיים

מכאן נובע, אם נשאיל את אינדזוקציה מקודם, שאין יעיל כחפץ יומיומי למציאת פעולות מוצדקות-היטב, מאפיינות-היטב, ובעולם הסדרות בהן פעולות קטנות חוזרות והופכות מוכרות – הכי סאבטקסטואליות שאפשר.

תן לשחקן מדים הדוקים, ולמשוך אותם למקומם כדי לאפיין את רגע ה\"אני חוזר לעבודה רצינית\" -  ובכך גם את הדמות כרצינית ומכורה לעבודה. תני לשחקנית טבעת שתוכל לסובב בעצבים או כשהיא חולמת בהקיץ. פחית טונה שאף פעם לא יוצאים למבצע לפני שמסיימים אותה עד תומה, שמשדרת מהדמות \"אני רוקד לפי החליל שלי, אותי לא תלחיצו\" – עד שפעם אחת הוא ינטוש אותה או יסיים אותה במהירות, מה שירמז על לחץ לא רגיל. חצאיות שאפשר למולל את השוליים שלהן ולהביט לשם בביישנות, ואז למתוח בהחלטיות לפני שקמים. מיץ שמכינים באגרסיביות שאינה-במקום. עט שמשחקים בו כדי לא להביט לפרטנרית בעיניים.  בגדים מקופלים באובססיביות. קיסם מזלזל.

וזו רק ההתחלה! אם יש שם עט שמתופף על השולחן בעצבים בידי איש יושב, הפרטנר יכול לחטוף אותו, להניח על השולחן – ויש לו סיבה להתיישב בדיוק ממול, איפה שנוח לצלם. עכשיו לאיש חסר העט יש סיבה להישען על הספה באותו רגע – אבל לנוע בחוסר נוחות ואז לשבת בקצה הספה ולשלוח יד לכיוון העט כשהשיחה הופכת לבלתי נוחה עבורו. מה שמאפשר לפרטנר האמיץ לקחת את העט לידו, משועשע, מרוצה שהצליח להרגיז את איש – ואז, כשהוא מתרגז בעצמו, להישען קדימה אל מול האיש המעצבן ולתופף בשולחן בעט שכבר בידיו. בסופו של דבר, איש מנצח בויכוח ובתנועה מנצחת גורף את העט, קם, וממקם אותו בכיס בזמן למשפט מלגלג אחרון, לפני שהוא הולך משם. והופ – יש לכם מיזנסצינה מוצדקת, אמינה וזורמת. כולל סאבטקסט במבצע, רק היום.

וכשתמו כל העטים והמדים וכלו כל המיצים והקיצין, כשהמוח אטום מכדי לחשוב אפילו על תירוץ מדוע אתם לא מסוגלים לחשוב, הטריק החשוב ביותר הוא לתת לשחקנית פעולה, ולהגיד לה בביטחון גמור “את חייבת לדבר תוך כדי ביצוע גלגלון, עכשיו תצדיקי לי את זה”. אם היא שווה משהו, זה אפילו יצליח.