האוס, עונה 6, פרק 3

אני אופטימי. העונה החמישית של \"האוס\" היתה נוראית, עשויה רע, משעממת לעיתים ופשוט מאוד לא טובה. לרגע אחד נראה שהכותבים הבינו שהגיע הזמן לטלטל את הסיפור ולעבור קורס רענון בכתיבה טלוויזיונית ראויה - ומבחינתי, פרק פתיחת העונה השישית סיפק את הסחורה ובגדול, החל מהיציאה מהמסגרת הנוסחתית של הסדרה ודרך המהפך שהאוס עבר באותו פרק. מצד שני, בפרק השני נרשמה חזרה לאחור - עוד פרק לא מעניין ולא מיוחד, ממש כמו בימים הרעים של העונה החמישית.

הפרק השלישי של העונה, לעומת זאת, כבר היה פרק מצוין, וזה היה הפרק שלא יוצא מהנוסחא הטוב הראשון מזה זמן רב בסדרה.

החדשות הטובות ביותר שקיבלנו כבר בדקות הראשונות של הפרק הן שטאוב (או שמא קראו לו קאטנר?) אכן עזב סופית, ולכן לא נצטרך יותר לתהות איך קוראים לו או למה הוא בכלל חשוב לסדרה הזאת. שינוי מבורך מספר 1, שכבר מראה לנו כי הכותבים אולי שמו לב לטעויות שעשו בעונה הקודמת.

השינוי הבא והמשמח עוד יותר, הוא חזרתם של צ\'ייס וקמרון לעבוד עם האוס. אחרי שתי עונות בהם זכינו לראות אותם אחת לתשעה פרקים בערך, הפעם הם קיבלו את קדמת המסך בעלילה הראשית של הפרק, וללא ספק סיפקו את הסחורה. כל הסצנות של האוס והצוות הישן יחד היו נפלאות והזכירו שפעם הסדרה הזו עבדה בזכות דמויות מעניינות. אני מקווה שהשילוב המנצח הזה לא יתפרק שוב בקרוב. וזו לא כל התרומה של צ\'ייס וקמרון לפרק.

התעלומה הרפואית אמנם היתה מעניינת, בעיקר בזכות נוכחותו של העריץ האפריקאי, אבל חילוקי הדעות בין צ\'ייס לקמרון הן מה שהפכו את העלילה הזו לכתובה היטב ומעוררת מחלוקת. האם לרצות ברצח של אדם זו תחושה נורמלית, או שמא תחושה ששייכת רק לסוציופתים ולא משנה מיהו האדם שאנחנו רוצים שימות? האמת היא, שבמקרה הזה הפרק סיפק תשובה חד משמעית. בתחילה קמרון טענה שהיא היתה רוצה שהשליט האפריקאי ימות, ואילו צ\'ייס היה זה שחשב שמדובר במחשבה לא נורמלית, אבל בסופו של הפרק צ\'ייס הוא דווקא זה שנקט במעשה שגרם למות העריץ. ואז פורמן החליט להסתיר את הראיות למה שהוא עשה. כל הסיטואציה הזו פשוט מאוד מרתקת, המעשה שצ\'ייס עשה היה מעשה נועז שאומר הרבה על הדמות שלו וההשפעות שלו על עצמו ועל קמרון ירתקו אותנו בהמשך. גם המעשה שפורמן עשה היה מעניין (עד כמה שהדמות הזו יכולה להיות מעניינת) וגם השפעותיה מעניינות אותי. כל עלילת העריץ, צ\'ייס וקמרון היתה בנויה כל כך טוב וכתובה כל כך טוב, שכבר בגללה הפרק הזה היה מבחינתי מצוין.

לשמחתי, לא כאן נגמרות הנקודות הטובות בפרק. עלילת המשנה של האוס החזירה את הסדרה לימיה השנונים והמשעשעים (\"I\'m a vampire, Sookie\"), ובמקביל הצליחה גם להיות מאוד מפתיעה. אני ציפיתי לעוד עלילה נוסח \"האוס-משחק-בחתול-ועכבר\", אבל במהרה העלילה הזו הפכה למשהו הרבה יותר מעניין. כדאי לציין לטובה את ההתאמצות של האוס להיות ילד טוב. אז מה אם בסופו של דבר הוא לא הצליח? כולנו יודעים שהכוונות של האוס הן טובות. עצם העובדה שבסוף הפרק הוא החליט לא לעמוד בצד ולהמשיך להתערב (בניגוד למה שווילסון ביקש ממנו, או בניגוד לכללים שהאוס מנסה לשמור, עכשיו כשהוא טוב יותר, רחום יותר ו-Vicodin-free יותר), מראה בעיקר כמה האוס נחוש להישאר במצב הטוב שבו הוא נמצא כרגע. ואם אפשר לעזור לאדם שאיבד את ידו בויאטנם להפיג את כאבו - אז מה רע? זה התחכום, השנינות ורמת התסריט הגבוהה שהיתה חסרה לי כל כך בעונה הקודמת.

אז כמו שאמרתי, אני אופטימי. אבל מדובר, לפחות בינתיים, באופטימיות זהירה. פרק אחד מצוין עדיין לא קובע כלום. אבל החלטתי שאם אני רוצה לחזור לאהוב את \"האוס\", אני אצטרך לתת בו אמון, צעד אחר צעד. בינתיים, צעד אחד עברנו. ציון: 10.