כשזמרים מצליחים יותר מדי, כך זה נראה, הם מתחילים למחזר עצמם לדעת, כמעט בכל המובנים. אצלנו זה קרה עם שלמה ארצי, שהתרכז בחצי העשור האחרון רק בנוסטלגליזציה (מושג שהמצאתי בזה הרגע) עם אלבום אוסף, דיסק בהופעה חיה ושירים עצמיים מחודשים ("אהבתיהם"), וכך קרה גם עם אלטון ג`ון, שהתקשקש יותר מידי עם עצמו בעשור האחרון, והנפיק יצירות נוטפות חלב ודבש (ובעיקר דבק) כמו פסקולי "דיסני" למיניהם, אוסף דואטים, אוסף שירים שקטים, אוסף בהופעה חיה ו... מזל שלא היה לנו גם איזה אוסף מיקסים מלהיטי העבר שלו, למרות שבמחשבה שניה, זה דווקא יכול להיות די מעניין.

לקראת צאת האלבום החדש שלו, Songs From The West Coast, הכריז אלטון כי זהו אלבומו הטוב מזה 20 שנה - אמירה אשר הצטיירה כאמינה בערך כמו הכרזות הפסקת האש מצד ערפאת. הרי כמעט כל אמן או להקה מצהירים לפני צאת אלבום חדש כי "באלבום זה הגענו לפסגות חדשות של איכות יצירתית", עד שהצהרות מסוג זה כבר הופכות לחבוטות ושקריות עוד בטרם הוכחה שקריותן.

ובכן, מסתבר שאלטון קלע למטרה, וביתר שאת. אלבומו החדש משופע בלהיטים מהזן האלטוני המוכר: פסנתרים, בלדות יפות ובוגרות (בניגוד לדביקות הילדותית של פסקול "מלך האריות"), אי-ניסיון להתחכמות גמלונית, מילים נוגעות, הפקה מוקפדת ומדוייקת מהסוג הישן והטוב, אווירת חורף מקסימה ועוטפת, ובמיוחד שירים יפהפיים כמו Original Sin, This Train Don’t Stop There Anymore ו- I Want Love - הסינגל הראשון ששוחרר וכבר הספיק לזכות באינספור סופרלטיבים מצד מתמוגגים למיניהם.

אין לי מושג למה, אבל אלטון מזכיר לי את החורף. דיסק מצוין להשמיע בזמן ששוכבים במיטה (אם אין משהו טוב יותר לעשות), שותים שוקו (בירה, אם מתעקשים) מתחת לשמיכת הפוך המחממת, מאזינים לטיפות הגשם הנוקשות על החלון ומברכים את אלטון ג`ון על עוד דיסק מושקע, מוקפד ויפה.

ועם הקצב הזה של האמינות ההצהרתית, לא נתפלא גם אם האינתיפאדה תיפסק.