האוס, עונה 6, פרק 2

אחרי פרק פתיחה שונה ומעניין, שקצת שבר את השגרה היבשה של הסדרה, שבמהלכו לא הופיעו דמויות המשנה כלל (למעט הופעה קצרה של ווילסון), היה צפוי שבפרק הזה הדגש יעבור דווקא אליהן. וכצפוי, זה היה די משעמם. אז שוב קיבלנו את פורמן עם האגוטריפ שלו, משוכנע, משום מה, שהוא הוא יורשו האמיתי של האוס. אז מילא שהוא חושב ככה, אבל למה לעזאזל קאדי חושבת ככה? ואיך אפשר בכלל להעלות על הדעת שנוירולוג נפוח מחשיבות עצמית יכול להיכנס לנעליים הענקיות של מאבחן גאון?

נכון, האוס הוא לא הבחור הכי צנוע בעולם, באנדרסטייטמנט, אבל לפחות לו יש קבלות. אילו קבלות יש לפורמן בדיוק? מהמכולת? אולי מישהו יכול להזכיר לי איזה קייס גדול הוא פתר בעבר שמצדיק לתת לו את התפקיד? (אם כבר, צ\'ייס היה היחיד שהראה יצירתיות ומחשבה מקורית בתקופה שבה ראינו אותו ביותר מסצנה אחת בפרק).

במהלך הפרק ראינו כמה פורמן לא מתאים לתפקיד: הגישה הלא עקבית שלו שנעה בין ניסיון להיראות בטוח בעצמו מחד, לבין רצון למצוא חן מנגד, קבלת ההחלטות הבעייתית, חוסר היכולת שלו לכפות את מרותו על האחרים וכו\'. והנה, דווקא בסוף הפרק הוא לכאורה כן פתר את התעלומה בעצמו, בלי קשר לכך שהאוס פתר את המקרה באופן אנונימי (ובקלות, כמובן) בעצמו. ואת זה לא אהבתי בכלל. זה היה מאולץ וטיפשי והציג את פורמן כמי שבעצם לא שונה מהאוס בתהליך שהוא עובר עד לאבחנה הנכונה - ה\"ניסוי וטעיה\" והמקריות שבגילוי.

על הקטעים של פורמן ו-13 אני אפילו לא רוצה לדבר. כמעט נרדמתי מול המסך, והרצתי קדימה בחלק מהקטעים. שתי דמויות כל כך גרועות, עם כימיה מינימאלית וכישורי משחק מוגבלים. מה לעזאזל הכותבים מוצאים שם? בסוף הבנתי שפורמן \"מפטר\" את 13. מהלך תסריטאי נדוש שברור שלא ייצא ממנו שום דבר (אולי בכל זאת תחשבו על זה שוב, תסריטאים יקרים?) ומתחיל להמאיס את עצמו. אותו דבר עם טאוב (שהנוכחות שלו לא מעלה ולא מורידה, מבחינתי), ולא ממש אכפת לי אם יעזוב או יישאר.

החולה השבועי היה קצת מעצבן, והקטעים הנחמדים היחידים בעלילה הזו היו עם המשחק הוירטואלי, וגם זה לא היה עד כדי כך מגניב.

לעומת זאת, את העלילה של האוס אהבתי מאד דווקא. קודם כל, היה נפלא לראות שוב את אנדרה בראוור, הפעם בהופעה מעט מאופקת יותר, אבל עדיין יעילה מאוד. היה נחמד לראות את האוס בקורס הבישול ואשכרה נהנה ממנו (ולא היה מפתיע לגלות שאפילו בתור שף הוא גאון), ועדיין היה ברור ש\"זה לא זה\", ודי מצאה חן בעיניי הדרך האיטית שבה נבנה העניין בפרק, במיוחד על רקע כמה סצנות משעשעות במיוחד עם ווילסון, עם האישה היפנית הקורעת ועוד.

אהבתי את העובדה שהאוס היה הפותר האלמוני (ואני מודה שלא חשבתי על זה באותו רגע, והייתי צריך בהכירי את הנפש הפועלת) ובכך שתי העלילות השתלבו באופן מושלם ויפה, והסצנה של לורי ובראוור שמגיעים יחד למסקנה שמה שאמלל את האוס הוא הימנעות מפתרון פאזלים, ושהחזרה לבית החולים דווקא תהא טובה לו היוותה מבחינתי את שיאו של הפרק.

בסך הכל פרק לא מאוזן, עם עלילה אחת גרועה ואחת טובה. אני כבר מגיע בלי הרבה ציפיות מהסדרה הזו, לצערי, אז אפשר לומר - בצער רב - שאולי אפילו קצת הופתעתי לטובה. ציון: 6.