Mad Men, עונה 3, פרק 5

הפרק \"הערפל\" ממחיש לנו את הערפול ואי הוודאות המניע את כל הדמויות בסדרה.

דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בדמותה של בטי אשר מציגה לנו בדיוק רב ומצמרר את תחושותיה כאשר היא כורעת ללדת בן, שבוע לאחר מות אביה וזמן לא רב לאחר שדון עזב אותה (וחזר כשגילה שהיא בהריון).

בטי מנסה לשכנע את עצמה שהתינוק החדש יציל את מערכת היחסים המתנדנדת עם דון. אך השילוב בין אחות עצבנית במיוחד, היעדרו של הרופא האישי שלה ובעיקר השפעה של תרופה מעוררת הזיות (בטי קיבלה תרופה בשם \"סקופולמין\" שאותה היה נהוג לתת ליולדות בשנות ה- 60 ובדיעבד התברר שהיא עודדה הזיות ואפילו פוסט-טראומה) מביא לכך שבטי נכנסת ויוצאת מאותו \"ערפל\" של מציאות וסיוט, והיא אומרת (וצועקת) בדיוק מה היא חושבת על דון (שהוא נעלם בדיוק כשהיא הכי צריכה אותו).

בטי מנסה גם להבין את מקומה בחיים הללו תחת האלחוש: אשתו של? אמא של? בת של? המצב התלוי בין חיים למוות המומחש באופן יפהפה בהזיה שלה באמצעות אביה המנגב את דמה מרצפת המטבח שלה ומבהיר מצוין את חוסר הוודאות וגם את הילדותיות שלה כאשר שוב הוריה (הפעם באמצעות אמה המנוחה) אומרים לה מה לעשות (\"להסתפק במה שיש\") והיא כילדה המושכת בכתפה \"לא רוצה\".

במובן מסוים החושים של בטי לא הטעו אותה, כי דומה שנטייתו של דון להימשך לנשים אחרות שוב התעוררה בפרק הזה. ה\"קורבן\" הבא שלו היא המורה הצעירה של סאלי. לא קשה להבין מדוע הוא נמשך אליה – היצירתיות, הגישה המרעננת והעובדה שגם היא, כמוהו, איבדה הורה בגיל צעיר. לסיפור הזה יכול להיות פוטנציאל מעניין, אם כי לא ברור לי מה עוד ניתן לחדש בקו העלילה הזה.

מאוחר יותר, כאשר דון ממתין ללידת בנו, הוא נמצא בסצנה מעניינת  בחדר ההמתנה עם המצפון שלו בלבוש של סוהר. השיחה ביניהם מרתקת ומחייבת את דון להתמודד עם הרגשות שכל כך קשה לו להוציא, אם כי מעניין מאד לראות כיצד דון נע באי-נוחות כשדניס מספר לו כמה הוא שמח על לידת התינוק וכמה הוא עצמו עומד להשתנות. דון כבר היה בסרט הזה בעבר ומכר לעצמו את הסיפור הזה לפחות פעמיים, ונראה שהוא עצמו לא משוכנע שהפעם הוא מאמין לעצמו. גם השיחה הזו משאירה ערפל של היה או לא היה, כאשר אותו סוהר עובר על פני דון מאוחר יותר בלי להתייחס אליו (אם כי ניתן לפרש את ההתעלמות המופגנת של דניס הסוהר בכך שהוא עצמו נבוך מחשיפת הרגשות מול דון ומעדיף שאשתו לא תדע על כך).

בגזרת העבודה דון נמצא בערפל מסוג אחר – ההתלבטות האם להתעמת עם הבריטים והגישה השמרנית שלהם או לשבת ולשתוק. הפעם הוא בוחר שלא לשתוק, יוצא בהפגנתיות מהישיבה שבה ליין פרייס מעלה את סוגיית ההתחשבנות הכספית ולא מהסס להתעמת אתו ולומר לו מה הוא חושב על הגישה שלו. דון מתנהג באופן אגרסיבי שאינו מאפיין אותו בד\"כ.

פגי, מצדה, נמצאת בשלב בו היא מרגישה שהיא אינה מתקדמת לשום מקום (ה\"ערפל\" שלה). היא בוחרת לנקוט יוזמה ומגיעה דווקא אל דון כדי לדבר על העלאה בשכר. המהלך הזה מלמד אותנו משהו על פגי. היא לא פונה אל השותפים הבכירים אלא אל מי שהיא מחשיבה כבן בריתה, כזה שטיפח אותה, כדי שהוא יפעל עבורה. בהחלט מהלך ערמומי ומפתיע מצדה. אלא מה? דון נמצא במצב שבו הוא ממש אינו מעוניין לדבר דווקא על הסוגיה הזו, ולמרות חיבתו הרבה אליה – מוכרח לנפנף אותה בעדינות. היא מנסה לכאורה להחמיא לו כשהיא אומרת לו שהיא מקנאת בו על כך ש\"יש לו הכל\", אבל בדרך היא פוגעת בו, כי זה בדיוק המשפט שדון הכי מתעב בעולם. האם פגי (שמכירה את דון היטב כמו גם את סודו הגדול ביותר) באמת התכוונה להחמיא לו או שרצתה לפגוע בו דרך מתוחכמת? מעניין...

עוד אדם שנפגע מפגי הוא פיט, שלקח באופן קשה את הדרך שבה פגי נהגה עם עניין ההריון, והדברים שהוא אומר לה (\"ההחלטות שלך נוגעות גם לי!\") אמורים להתייחס לסיטואציה שבה הם נמצאים, אבל מכוונים למקום שונה לגמרי. מעניין לראות את פיט שמשדר בטחון עצמי רב מתנהג ממש כמו ילד קטן ומפוחד ליד פגי. בהחלט אינטרקציה מעניינת בין שתי הדמויות.

פיט נמצא בעצמו בסוג של ערפל: הוא מרגיש שהוא מפסיד ב\"תחרות\" עם קן ומחפש דרך יצירתית להכניס את עצמו לעניינים. הוא מוצא פתרון בפניה אל הקהל השחור שמביאה עליו את הלעג של אנשי החברה שאליה פנה ואת כעסם של השותפים הבכירים, אבל באותה מידה מראה על הכשרון הרב שלו כאיש פרסום ושיווק שמזהה \"טרנד\" וממהר לנצל אותו. הסיפור הזה חשף גם את הפן הגזעני משהו של הדמות שבא לידי ביטוי בסצינה המצוינת במעלית עם נער המעלית השחור השנון (\"לכל עבודה יש את העליות והמורדות שלה\").

כל הדמויות בפרק נמצאות בצורה זו או אחרת בערפל. הדמויות אינן בטוחות בעצמן ובכיוון שאליו הן פונות, וחשות שעליהן לעשות משהו בנוגע לכך, ומפתיעות אותנו, הצופים, בהחלטות לא שגרתיות, ובכך מותירות אותנו בערפל משלנו.
 
בהחלט פרק מצוין בסדרה המשובחת כל כך הזו.

 
ציון: 8 (בעיקר כי הייתי רוצה לראות עיסוק רב יותר בתהליך הפרסום עצמו, שנעשה באופן מצוין בפרקים אחרים).