בית הבובות, עונה 2, פרק 1

העונה הראשונה של \"דולהאוס\" סבלה מפתיחה חלשה יחסית, אבל החצי השני של העונה הצביע על מגמת שיפור ברורה, שהולידה ציפיות לא קטנות מהעונה השניה. לשמחתי אפשר לומר שהפרק הראשון של העונה הטריה ממש לא אכזב.

קשה לומר שהכל היה מושלם, כיוון שהפרק סבל קצת מחוסר איזון. העלילה ה\"ראשית\" של אקו ובלארד הייתה חלשה באופן משמעותי מהסיפור של ד\"ר סונדרס/וויסקי וטופר, למרות שככל שהדקות נקפו גם העלילה הזו השתפרה.

נתחיל עם אקו ובלארד – שוב קיבלנו את אקו במשימה שגרתית יחסית שבמהלכה העניינים משתבשים והיא חווה אישיות אחרת (הפעם הרבה כאלה). זה בהחלט לא היה החלק המעניין או המרענן בפרק, והאמת היא שגם כל הסיפור שלה עם בלארד היה משעמם ברובו. גם נוכחותו של ג\'יימי באמבר (אפולו מ\"באטלסטאר\") והעובדה שזכינו לראות עימות בינו לבין הילו מ\"באטלסטאר\" לא הצליחה לכפר על השעמום (ואפילו לא העובדה שבאמבר עשה את המבטא הבריטי שהוא המבטא הטבעי שלו).

עם זאת, הסצינה שבה אקו החליפה את הזהויות בקצב מסחרר והפכה לפיית\' קוטלת המאפיונרים הייתה עשויה היטב, במיוחד כשהבנו שבלארד כיוון אותה לשם ביודעין, ובכך סוף סוף הבנו מה הוא רוצה ולמה היה כל כך חשוב לו לשלוח את אקו למשימה הזו. חוץ מזה, אהבתי את הסצינה שבה אקו שוכבת עם המאפיונר בזמן שבלארד \"מעביר את הזמן\", ובמיוחד את הקטע שבו בזמן שהם עושים את מה שעושים, בלארד בדיוק עושה \"שכיבות סמיכה\" (שיעול). קטע ווידוני קלאסי.



בכל מקרה, הסצינה שבה אקו מספרת לו שהיא זוכרת כל אישיות ואישיות ו\"חיה\" אותן, כבר הייתה הרבה יותר מעניינת, ולמרות שידענו כבר בסיום העונה שעברה על כך, היה לה אפקט חזק, ויהיה מעניין לראות לאן הם יילכו עם זה. אגב, אני רחוק מלהיות מעריץ של איכויותיה של אלייזה דושקו אבל בפרק הזה היא דווקא הייתה לא רעה בכלל.

בהקשר זה – מאד מסקרן אותי לדעת למה אדל מסכימה לתת לבלארד לשחק ככה עם אקו. יש כאן משחק מוחות מרתק בינה לבינו, ויש לי הרגשה שהיא מסתירה \"אס\" בשרוול.

ומה הסיפור של הסנטור הזה, ולמה הוא נראה כמו ווסלי ווינדהאם-פרייס? איזה כיף! דניסוף הוא שחקן מעולה, וברור לחלוטין שהדמות הזאת הולכת להיות מאד משמעותית העונה. אז ראינו שהוא יודע על בית הבובות ולא מפחד לדבר עליו בפומבי. אבל למה עכשיו? ומה הוא רוצה בדיוק? זה הולך להיות מעניין מאד...

אבל עם כל הכבוד לכל האמור לעיל, החלק החשוב בפרק היה מבחינתי העלילה של ד\"ר סונדרס. הסיפור שלה הוא בדיוק המרכיב שהיה חסר לסדרה בפרקים הראשונים והשתפר בהמשך העונה הראשונה. הקושי שלה להבין מיהי ומהי באמת, אחרי הגילוי שהיא בעצם \"בובה\", יצר את הקרקע לאמירה פילוסופית מרתקת, והדרך שבה הדמות נכתבה הפעם, עם הדיאלוגים החדים שלה עם טופר, הייתה פשוט נפלאה.

הסצינה שלהם, שהחלה בניסיון הפיתוי שלה והגיעה עד לדברים המרגשים שהד\"ר אומרת, הייתה פשוט מופת של כתיבה ומשחק. איימי אקר הוכיחה שוב שהיא שחקנית פנומנלית (וגרמה לי שוב לדמיין את הסדרה מחדש כשהיא בתפקיד הראשי. אוי, כמה שזה יכול היה להיות הרבה יותר מוצלח), ופראן קרנץ בהחלט הוכיח כישורי משחק מרשימים. אני חייב לומר שמהדמות השנואה עליי בסדרה, טופר הפך לאחת הדמויות החביבות עליי – אם תחילה הוא הצטייר כסתם דמות שטחית שמרוצה מעצמה, פתאום אנחנו מגלים אדם מורכב ומרתק שבעצם שונא את עצמו ומתנהג באנושיות רבה.

אשר לוויסקי – התעצבתי לראות אותה עוזבת, אבל אהבתי מאד את הקטע עם ה\"תירוצים\" (וגם הסצינה שלה עם בויד הייתה יפה מאד) ואת הסצינה שבה היא חושבת לרגע על הסכין אבל בסוף מחלקת לאקו את סוכריית המקל. אפשר לסכם את החלק של איימי אקר בפרק הזה במילה אחת – נפלא.

חוץ מזה, היו כמה רגעים יפים ומעניינים – למשל: סיירה כבריטית סנובית שאומרת בריש גלי ש\"היא לא אוהבת אוריינטלים\". אמירה מאד מתוחכמת מצד ווידון. ללמדך, ששנאת האחר היא בעצם לא תלוית גנטיקה אלא תלוית תרבות.

הסצינה שבה אדל מלטפת את ויקטור הייתה דוגמא נהדרת לכתיבה עדינה וחכמה שרומזת לנו על המאהב של אדל בדמותו של ויקטור מהעונה שעברה. טוב לראות שויקטור החלים מהפצעים ויחזור לאקשן, ועוד יותר כיף היה לראות אותו ואת סיירה ביחד. הם כאלה מתוקים.

בסך הכל פרק טוב ומהנה שלקח לי קצת זמן לעכל את כל מה קרה בו, וזה בהחלט סימן טוב (בפרקים הראשונים לא היה צריך להבין הרבה), ולמרות שוויסקי עזבה, לפחות בינתיים, יש מספיק התפתחויות שמותירות אופציות מעניינות להמשך הדרך.

ציון: 8.5.