דם אמיתי, עונה 2, פרק 12

איזו אכזבה. מעונה שהתחילה טוב כל כך, הלכה והשתפרה מרגע לרגע והגיע לשיא קריאטיבי, הגיעה דווקא בפרקים האחרונים של העונה ירידה תלולה ברמה. כמה חבל.

קשה לי אפילו להתחיל להסביר עד כמה התאכזבתי מהפרק. כמעט כל פרט בו לא מצא חן בעיני, ומאד לא אהבתי את הבחירות האמנותיות שנעשו לקראת העונה הבאה (גם הבחירות המעניינות נעשו בצורה מרושלת ולכך אתייחס בהמשך). לכן לצערי, בניגוד לכל הציפיות אני לא מוצא עצמי ממתין בכליון עיניים לעונה הקרובה.

נתחיל עם סיפור מריאן – לא הכל היה רע. הפתרון לחיסול שלה היה הגיוני ומפתיע מבחינת הלוגיקה של הסדרה,וגם החיבור בין סאם לביל והתרגיל שרקחו יחד היה חביב, אבל קשה לי להגיד שהוא גרם לי להתרגשות מיוחדת. כל הקטע הזה של דיוניסוס וה\"אמונה\" של מריאן היה יותר מדי בשבילי. זו מטאפורה שקופה מדי ולא באמת מעניינת, וזה מרגיז במיוחד כי היה לדמות פוטנציאל אדיר, שבפרקים האחרונים הלך ומוסמס.

ולמה הרגו אותה אחרי פחות מחצי פרק? בסדרות כמו \"סמולוויל\" אפשר לחסל את הרע אחרי 20 דקות ולדבר על זה בשאר הפרק. למה זה היה נחוץ כאן?

בעצם, יכול להיות שאם הסיפור של מריאן היה רץ יפה כמה פרקים ואז מסתיים באבחת סכין – אולי זה היה יכול להיות מפתיע ומגניב. אלא שהסיפור נמרח כבר מספר פרקים, אז לפחות אפשר היה לצפות שהתוצאה תצדיק את כל משיכת הזמן שהייתה לפני זה, אבל במקום משהו גדול קיבלנו את... זה? ממש מאכזב.

דוגמא נוספת – הכותבים בנו את הקטע של \"ג\'ייסון הגיבור\" כבר מספר פרקים, והנה, מגיע רגע האמת ו... ג\'ייסון נכנס כמו דביל ישר ללוע האריות והופך לזומבי בעצמו. אז אוקיי, ג\'ייסון אהבל, אבל לא ניסיתם לבנות איתו משהו?

ואם כבר ג\'ייסון, הריגתו של אגס הייתה מאולצת לגמרי, לטעמי. כל הסצינה שבה אגס מדבר עם אנדי (שמובילה לרגע הטראגי ה\"גדול\") הרגישה מבוימת לגמרי, וכל הקטע שאגס מנפנף בסכין היה פשוט מגוחך. בכלל, אף פעם לא היה אכפת לי מהדמות הזאת, וגם המוות שלו לא עניין אותי. הרעיון שג\'ייסון הורג את החבר של טארה והעניין מוסווה הוא לא רע כשלעצמו, ואפשר לנחש לאן הם יילכו עם זה, אבל אפשר היה לעשות את זה טוב יותר, מעניין יותר ואמין יותר.


הסופרת שרליין האריס מתלוננת בפני סאם על סיום העונה המאכזב

אשר לסאם – \"מסע הגילוי העצמי\" שלו היה בלתי מלהיב לחלוטין, ולא ממש הרגיש נחוץ, למעט, כמובן, המניע העלילתי. רמזו לנו שההורים שלו הם אנשים רעים מאד, וסביר להניח שיהיה להם משקל בעונה הבאה. זה אולי היה מפריע לי פחות אם זה היה נבנה בצורה קצת יותר חכמה ואיטית, ואם היינו יכולים להזדהות יותר עם כאבו של סאם.

ומכאן למלכה – מאד לא אהבתי את הדרך שבה אוון רייצ\'ל ווד גילמה אותה בפרק הקודם, וגם בפרק הזה לא השתגעתי עליה, בלשון המעטה, למרות שהפעם היה פחות גרוע. אולי זה מפני שהפעם אריק היה בסביבה, וכשהוא שם איכשהו תמיד העסק מעניין (אגב, הרכילות מספרת על רומן לוהט בין אלכסנדר סקראסגרד לבין אוון רייצ\'ל ווד ואכן הכימיה שלהם הייתה לא רעה בכלל). חוץ מזה, לפחות קיבלנו פרט מידע מעניין – המלכה היא זו שמפיצה את ה- V והיא רוצה שזה יתבצע בחשאיות מוחלטת. למה היא עושה את זה? מה היא מנסה להשיג? ולמה החשאיות הזו? זה היה אחד הדברים המעניינים היחידים בפרק הזה.

קו העלילה שהכי עצבן אותי היה זה של הויט וג\'סיקה. כן, כן, דווקא שני אלה שהכי נהניתי לצפות בהם בסדרה אכזבו במיוחד הפעם. הסצינה עם אמא של הויט, למשל, הייתה רוויה בפוטנציאל, אבל מאד לא אהבתי את המלים הקשות שהוא אמר לה (\"חבל שג\'סיקה לא סיימה את העבודה\") – נכון, היא הרגיזה אותו, אבל זה פשוט לא מתאים לדמות, אפילו בשיא הכעס. אבל מילא הויט, מה נגיד עם ג\'סיקה והסצינה ההיא במשאית? כבר כשהתחילה הסצנה תפסתי את הראש בידיים ומלמלתי לעצמי: \"אוי, לא. הם (התסריטאים) לא הולכים לכיוון הזה... בבקשה, לא\". ואז... דווקא כן. שנאתי מאד את הכיוון הזה. 

ולא, גם את סיום הפרק לא אהבתי. ממש לא נהניתי מהסצינה של סוקי וביל במסעדה. הסצינה התחילה דווקא לא רע בכלל עד הצעת הנישואין של ביל. הקטע של סוקי שכן-רוצה-אבל-לא-רוצה-ובוכה-והולכת-לנוחיות-ומסתכלת-על-עצמה-ומחליטה-שהיא-לא-רוצה-אבל-בעצם-כן-רוצה, והיה ברור שיקרה משהו ש\"יהרוס\" להם את הרגע, ו... מצטער, אבל למה העובדה שמישהו חטף את ביל אמורה לעניין מישהו? זה לא שהוא הולך למות, או משהו. נראה שהתסריטאים שלחו רמז שקוף לכך שהחוטף הוא אריק (\"אני אטפל בביל קומפטון\"), אז כנראה שזה לא הוא. אולי לורנה, אולי מישהו חדש... אבל האם זה באמת מעניין כל כך?

חבל מאד שהסדרה לא ידעה לשמור על המומנטום הכל כך חיובי (גם קריאטיבית וגם מבחינת הרייטינג). אני מאד מקווה שאלן בול וחבריו יתעשתו במהירות בתחילת העונה הבאה, כי עד הסיום המאכזב שלה, באמת נהניתי מהעונה הזאת.

ציון: 3.