אתם שומעים?

אתם שומעים? כי אנחנו, על הסט, לא.
אנחנו מן הסתם לא שומעים את מוסיקת הרקע, בניגוד לימי הסרט האילם הרומנטיים בהם נשכרו פסנתרנים כדי לתת אווירה לשחקנים. אבל אנחנו בדרך כלל גם לא שומעים את הצעדים של המלצרית על העקבים, את המים מהמקלחת, את הסאונד מהטלוויזיה שהדמות בוהה בה, את המוזיקה שהשחקנים רוקדים לצליליה. מן הסתם, אין שום סיבה להביא שחקן יקר ליום צילום רק כדי שידבר עם הבן של הדמות שלו בטלפון – אנחנו שומעים את מנהלת התסריט שמרמה את השורות שלו. לפעמים אנחנו אפילו שומעים את השחקן מדבר אחרת לגמרי מאיך שאתם שומעים אותו. ובטח שאנחנו לא שומעים את הסאונד מהמזגן שלנו. למה? כי הוא לא פועל. וחם לנו.

בואו נתחיל מהסוף. אם אתם שומעים את השחקן שעל המסך שונה מאיך שאנחנו שמענו אותו בסט, זה כי נאלצו לדבב את הסצינה הזו מאוחר יותר באולפן. וזו רמאות שהטלוויזיה בארץ מאוד לא אוהבת. קודם כל, כי היא מוסיפה ימי אולפן וימי שחקן – ותקציב, כרגיל, אַין. שנית, וחשוב יותר מבחינת הבמאי והשחקנים – כי זה תמיד לא אמין בדיוק כמו בזמן המשחק עצמו.

בלוס אנג\'לס, המונעת על ידי כסף, דווקא מקובל מאוד לדבב חלקים נרחבים מסרטים וסדרות אם הסאונד לא היה מושלם. גם מכיוון שכשאין כתוביות משום סוג אם לא שומעים מילה זו בעיה הרבה יותר חמורה, וגם מכיוון ששם שעות אולפן לפעמים זולות יותר מלעכב את כל הסט היקר להחריד עד שימצאו פתרונות לבעיות הסאונד. וגם, בינינו, כי אחוז השחקנים הסופר-מקצועיים בהפקות קצת, טיפ-טיפה, לא הרבה מפי שמונים, יותר גבוה.

אבל בארץ, ממלכת הצילום-בלוקיישן-שהוא-זול-יותר-וריאליסטי-יותר-ולא-באולפן, מאה ואחת סיבות יכולות לגרום לסאונד להיות בעייתי עד לא שמיש, או סתם לא מושלם. נגד המטוסים הבלתי-נגמרים אין מה לעשות, והם מזמן הפכו להיות אימת עוזרי הבמאי. אבל על כל מה שכן ניתן להשתלט מסביב משתלטים ביד רמה. כדי לא להגיע לדיבוב, הסט נמצא תחת משטר קולי חמור וקפדני, וכל סאונד שאפשר לרמות מרומה. ואוהו, אתם תופתעו כמה יצירתית היא ההגדרה של \"סאונד שאפשר לרמות\" על הסט.


משתיקי סאונד מקצועיים

זה מתחיל מהדברים הגדולים – מזגן, למשל, עושה בזזזזז לא נעים ברקע. אז מכבים אותו. מביאים במיוחד מאווררים ועוזר הפקה להדליק אותם בין הטייקים כדי שהשחקנים והצוות לא יימסו לגמרי בחום. ואז גם משאירים את כולם אחרי כל סצינה לשתוק דקה ורק להיות בסט ולנשום בחום הכבד כדי שהסאונמן יוכל להקליט רום-טון עבור עורכי הסאונד. אבל מזגן בסאונד? חילול הקודש! גם המקרר, אביזר הכרחי בכל בית ומסעדה, עושה רעש בעייתי: הוא מזמזם, אבל לא תמיד. כמה טייקים של סרטי סטודנטים נהרסו בגלל שמקרר החליט להתחיל לפעול בקול גדול בדיוק באמצע המשפט הדרמטי של הדמות הראשית! בסטים מקצועיים, פשוט מכינים את הבעלים מראש שנאלץ לכבות אותו לפני כל סצינה. שיתמודד. ואם כבר במסעדה עסקינן, אחת הסיבות שכל האנשים ברקע הם ניצבים, פרט לסידור המראה שלהם והקפדה על ההתנהגות ואיסור המבטים אל המצלמה, היא כדי שהם ידברו ללא קול. כלומר, ינהלו שיחות ממושכות ואמינות להפליא, לרוב כאלה שעוזר הבמאי השני המציא עבורם – בהזזת שפתיים בלבד. והמלצרית? אם לא רואים את הרגליים שלה, שתלך יחפה! את נקישת העקבים נוסיף בעריכה.

עניין העריכה הנ\"ל רומז על הסיבה המרכזית השניה בגללה מרמים כמה שיותר את הסאונד, וכל המרבה בשקט הרי זה מבורך. הרי הסאונד של אנשים מדברים במסעדה הרבה יותר אמין כשכמות האנשים האמיתית שהיתה במסעדה באותו רגע מדברת באמת. ואכן, מקפידים לעשות כמה טייקים של צילום קהל הניצבים הקדוש הזה מדבר באמת, גם בשביל אינטרקטי-עציץ וגם בשביל הסאונד. אז למה שלא ידברו בשקט גם בזמן הטייק? בואו נענה בשאלה על שאלה. אם כאשר צילמו את הזווית של שחקנית א\' הקהל דיבר בטון מסוים ואישה אחת דיברה בקול גבוה יותר, אבל כשצילמו את הזווית של שחקן ב\' הקהל דיבר בקול יותר נמוך ושני גברים צחקו – מה הוא עושה? איך אפשר לערוך את זה? אי אפשר להוסיף את סוף הצחוק כשעוברים לשחקנית א\', נאמר, כי הרפליקות של שחקן ב\' נשמעות ברמה. אי אפשר לערוך בדיוק כמו שרוצים.

אז כאמור מצלמים את הניצבים שותקים והמלצרית יחפה, ואסור באיסור חמור להזיז כסאות. אם כן חייבים לראות את העקבים של השחקנית פורשים לינולאום בצבע פרקט על הפרקט האמיתי. המוזיקה במסיבה? לא קיימת. היא הייתה שם בחזרה המצולמת, ושהניצבים יעשו כאילו בשאר הזמן. את הסאונד של הטלוויזיה מקליטים ישירות מהממיר, והוא מעולם לא מגיע לטלוויזיה שהשחקן בוהה בה. כשהשחקנים מכינים להם קפה שחור הם נזהרים לא לנקוש הרבה עם הכפיות בכוס, ומניחים את הכוסות על השולחן ממש בעדינות. כשמישהו מתופף עם העט על השולחן – אם יש דיאלוג, הוא לא באמת נוגע בשולחן. בשביל מה למדת ארבע שנים בבית צבי? תרמה את זה!


איש הסאונד של תכנית הטלויזיה \"Crime Scene\" בפעולה

אתם כן שומעים את כל זה ועוד הרבה יותר, כי יש עריכת סאונד, ויש ספריות סאונד, ויש פולי. ספריות סאונד הן דבר נפלא – כל סטודנט יכול להוריד מהאינטרנט בחינם שלושים סוגים של שעונים מעוררים, מאה ואחת צחוקים ושמונים סוגים של רחוב (מה תרצה היום? רחוב בעיר? בכפר? רחוב ראשי? צומת קטנה? גדולה? בינונית? חריקת אופניים ברחוב ראשי של עיירה קטנה?). Foley, מצד שני, (ולא Poly, כפי ששמעתי מסטודנט שנה א\' שהחזיק בום בהפקה כזו או אחרת והצחיק אותי במשך יום שלם) הם הקלטות של רמאויות סאונד. מביאים נעלי עקב לאולפן הסאונד, מבקשים מהטכנאית מהחדר הסמוך ללכת איתן, והופ – יש יופי של נקישות ריאליסטיות להפליא, גם אם הסאונדמן שכח לצלם אותם אחרי שהוא ייחף את המלצרית המסכנה. לוקחים את המיקרופון למטבחון של האולפן ויש גרירת כסא באיזה עוצמה שתרצו.

לרוב, תוצרי ספריות הסאונד והפוליז הם גם הרבה דברים אחרים שאתם שומעים ואנחנו לא, כאלה שעורכי התסריט מוסיפים למען האווירה – מציוץ ציפורים ורשרוש צרצרים עד מוזיקה חלשה שבוקעת מאחד החדרים. ואם כבר הזכרנו את המדינות הלוס-אנג\'לסיות מרובות-הדיבוב, אם אתם עוקבים בעיון אחר הכתוביות של סרטי קולנוע משם, תראו את הקרדיט המופלא \"אמן פוליז\". נחשו מה הוא עושה.