חזיות עציצים ואקדח מעשן

האינטרקאט נולד, ככל הנראה, אי שם ב-1903, כשאחד, אדווין פורטר, ניסה להסביר לצופים הלא מאוד מנוסים שלו שהכבאי מטפס על הסולם בדיוק באותו זמן שהאשה בחדר שנשרף צועקת, חרדה לחיי התינוק שלה. היום יש לנו עריכה צולבת: הכבאי מתחיל לטפס, האשה בחדר, הכבאי ממשיך לטפס, האשה במיקום אחר בחדר, זה קורה במקביל, הבנו. לפורטר לא היה, אז הוא צילם שעון. קלוז אפ שעון שמראה שעה מסוימת – הכבאי מטפס. קלוז אפ זהה עם אותה שעה – האשה בחדר. אותו זמן. הבנו.

אבל אתם מבינים, השעון לא בדיוק היה שם. הוא לא היה חלק מהצילומים השוטפים. לא העמידו את הכבאי על הסולם והלכו לצלם שעון בעודו עומד – השעון צולם לפני, או אחרי, או אולי בכלל באילתור של רגע בחדר העריכה. מצד שני, הוא נכנס בטבעיות גמורה בסרט, והצופים הבינו בקלוז אפ קצרצר אחד בדיוק למה התכוון המשורר. ויאמר פורטר ויהי אינטרקאט, ויהי אינטרקאט. ויגדל האינטרקאט ויפרוץ ויתרבה מאוד מאוד, ויהי לאחת מרמאויות הקולנוע והטלוויזיה הנפוצות ביותר, אם לא הכי נפוצה.

מה הוא לא יודע לעשות, האינטרקאט הזה. הוא מדגיש! הוא ממקם! הוא מעביר זמן! הוא מסביר מה קרה! הוא עציץ!
עציץ? בסוף. חכו עם העציץ לסוף.

קודם כל ולפני הכל, האינטרקאט הוא המרקר, הכוכבית, הבולד והפונט המוגדל המהבהב של הטלוויזיה. הוא צועק \"שימו לב שימו לב\" כאחרון התגרנים בשוק, לפעמים באותה עדינות. הגבר הניח יד על ירכה של האישה? קלוז אפ! שימו לב שימו לב! יד על ירך! שלא תפספסו! האגרוף של הנבל פוגע באפו המחוספס של הגיבור? קלוז אפ! שימו לב שימו לב! האגרוף ממש פגע! שלא תפספסו! יש לנו תקציב לאפקטים! כמובן שזו בכלל יד של פעלולן מנוסה שצולמה בתנועה איטית ואף של בובה עם צינורית נוזל דמוי דם שהוספו שניהם מאוחר יותר, מה שעושה אותם ל... נכון, אינטרקאט. וגם היד על הירך צולמה בסוף הסצינה, לאו דווקא עם השחקנים. אז מה. זה לא אומר שזה לא נראה לנו כאילו זה קורה ברצף. הרי זה הרעיון מאחורי האינטרקאט: פעולה+אינטרקאט+פעולה=רצף+הדגשה.

למעשה, גם כשהוא ממקם ומתזמן ומסביר, האינטרקאט אומר \"שימו לב\": שימו לב, אנחנו בניו יורק. שימו לב, עברו שלוש שעות. שימו לב, האקדח ירה והרג את החבר של הגיבור ועכשיו הגיבור בוכה. שימו לב, הסברתי לכם את כל זה בלי לקלקל (כמעט) את הרצף! למה כמעט? כי רוב האינטרקאטים כבר כל כך שחוקים, שאנחנו מזהים אותם מיד.   

על אינטרקאטי המיקומים כבר דיברנו, למעשה, ב\"לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן\". אינטרקאט של זום-אין לבנין של הגיבורים ממקם אותנו בדירה של הגיבורים, למשל. אבל זה לא נעצר שם: מר גיבורסקי נמצא בשדה התעופה. אינטרקאט מטוס ממריא מתוך ספריית האינטרקאטים. אינטרקאט דגם של מטוס נע על קו מקווקו שמשתרטט לו על מפת העולם, עד ניו יורק. אינטרקאט קו הרקיע של ניו יורק ועוד אחד, של מטוס נוחת, מאותה ספריה. הא הא! מר גיבורסקי נמצא בניו יורק, מבלי לעזוב את מתחם האולפנים ברמת החייל. לאחרונה, כיוון שלוס אנג\'לס שולטת בעולם הטלוויזיה ובטוחה שאנחנו מטומטמים כבר המון שנים, קליפים קצרים של ערים מסוימות – הקרוניות של סן פרנסיסקו והמלונות של לאס וגאס, למשל – חזרו להיות פופולארים. ואני יוצאת מכאן בקריאה נרגשת אל יוצרי \"סוכן מחוק\" וחבריהם לתעשיה: די כבר עם הקליפים של הבחורות הערומות-למחצה בים והבחורות הערומות-למחצה על הרולרבליידס! הבנו! אנחנו במיאמי! הבנו! בחיי שזה נהיה כבר אינטרקאט עציץ. (שקט, עציץ. חכה בסבלנות!)


בגד ים שמופיע בתמונה הראשונה, יהפוך לעציץ בתמונה השניה

אינטרקאטים שחוקים לא פחות הם אינטרקאטים של מעבר זמן. מאז שנות העשרים השעון זז, המאפרה מתמלאת סיגריות והפח נגדש לו בניירות. גם להציב את המצלמה קבועה בנקודה אחת ליומיים-שלושה כדי שנוכל להראות את היום הופך ללילה (ולהפך) בפאסט-פרוורד אף פעם לא נמאס.

לאחרונה, אולי בהשפעת הפרסומות שצריכות להעביר הרבה זמן במעט זמן כל הזמן, אני רואה הרבה את אינטרקאט-שלוש-הזווית. אתם מבינים, אם אתם מצלמים ילד מצייר, כל עוד הוא מצייר מזווית מצלמה אחת אנחנו בזמן אמיתי. הראו אותו מזווית אחת, שניה ואז שלישית והופ – העברנו שעה בשלוש שניות. אתם יכולים לצלם ככה גם מכונית באותו הכביש ממש משלוש זוויות שונות: הרי כשהיא נוסעת אל המצלמה רואים רק את הכביש, כשהמצלמה מעליה ופונה קצת שמאלה רואים גם את הים וכשהיא חולפת בפרופיל רואים את ההרים ברקע והופ – העברנו שעתיים נסיעה ומאתיים קילומטר בלוקיישן אחד וארבע שניות מסך. שימו לב! עבר זמן!

אינטרקאטים מורכבים יותר ולרוב מעניינים יותר (אבל משומשים לפחות כמו מטפחת אף מתחילת המאה), הם אינטרקטי המה-קרה-עכשיו. כמו הבחור של פורטר, מטרתם להסביר ביעילות ובמהירות מה קרה, במיוחד כשאי אפשר להסביר אחרת (או כשזה סתם מאוד יקר). הנדוש ביותר הוא קו המוות, המכונה בחיבה \"חדשות\" – זה שהורג גיבורים במחי טו-טו טו-טו טוווווווווווווווווו. לצידו מתגוררים בנחת האקדח המעשן ואיש קופץ-איש נופל-איש התרסק. האקדח המעשן הוא דוגמא ומופת לדברים שקשה להראות אחרת. הוא מורכב לרוב מאיש מכוון אקדח – אקסטרים קלוז אקדח יורה על רקע לא ברור שדומה באופן מאוד כללי לרקע של הסצינה – איש עם פצע מדמם. זה לא חייב להיות אקדח, כמובן, אבל סכין קל יותר \"לנעוץ\" בלי האקסטרים קלוז המעוות-משהו, וכך גם אגרוף. אם תביטו טוב על ידידו איש-קופץ-איש-נופל-איש התרסק, תגלו שלעולם האיש מתנדנד על פי תהום ו/או קופץ ו/או נדחף בהווה און סקרין, ולרוב נופל בהווה און סקרין מזווית אחרת, אבל לעיתים נדירות הוא מתרסק – לרוב הוא כבר התרסק ממש שניה קודם, ולנו נותר להביט בגופה על רגלה המקופלת לא נכון (באדיבות רגל של בובה ומכנס זהה).

אינטרקאט העיניים הדומעות הוא שכן באותו בנין, אבל שמים אליו לב פחות. הסיפור ידוע: יש לא מעט שחקנים שמסוגלים לבכות ממש בסצינה, אבל גם הם לא תמיד מסוגלים לבכות על פי קיו בדיוק באותה נקודה מסוימת. ויש גם כמה וכמה שחקנים (ולא תשמעו ממני מילה על דוגמנים וזמרות בתפקידי משחק, בסדר?) שבלוטת הדמעות שלהם לא ממש משתפת פעולה. מהלימון והבצל עד ה- Tear Stick, הרמאות ידועה – מורחים על העפעף, והדמעות נובעות ממש מתוך העין בריאליזם מנצח. לא עושים את זה, מן הסתם, בלונג שוט – פשוט חותכים אותו לקלוז אפ עיניים דומעות שמצולם אחר כך, וחוזרים למדיום שוט שבו הפרופס מוסיפים לשחקן דמעה מטופטפת אחת, בדיוק באותו שביל על הלחי בכל פעם.

אינטרקאט המה-קרה-שם הולך ומשתכלל, וכיום, כשאנחנו צופים מנוסים ומלומדים, אחד החביבים עלי הוא \"חזיית היום שאחרי\" וחבריו, המניחים שיש לנו אינטליגנציה בסיסית. שביל בגדים זה נדוש, סקס אין זמן להראות וגם בעייתי בפריים-טיים. אם הגיבורה והגיבור שתו יין והתנשקו בלילה, כל מה שצריך אחר כך זה לחתוך ליום, פנים, חדר, חזייה זרוקה על כסא או עציץ. אתם כבר תבינו.


אמרתי לכם

רגע, אז זה אינטרקאט העציץ המפורסם? לא. אינטרקאט עציץ הוא קטגוריה בפני עצמו, ידידו הטוב ביותר של העורך, המרפא בעיות קונטיניואיטי קטנות, שוטים חסרים ושבירת חוקי צילום. מצלמים אותו בחטף כמעט, לפעמים בכוונה כי שברנו חוק, לפעמים מוסיפים כדי לעזור לעורך. כמה שוטי אווירה (\"ביוטי שוטס\"), קצת קלוז אפים של הליכה, לכל מקרה שלא יהיה. זוג הולך כשהמעיל של הבחורה פתוח – אינטרקאט עננים חולפים, או ירח, או שקיעה – הזוג הולך כשהמעיל סגור, והכל בסדר. הבלשית עוקבת אחרי החשודים בסמטה – אינטרקאט המכנסיים שלה והאקדח עליהם – אינטרקאט נעליים – הבלשית עוקבת אחרי החשודים ברחוב הראשי. הסטטוסקופ של הרופא קופץ על החזה שלו. זוג אחר מסתכל על הגיבורות בבית הקפה. הבחורות הערומות-למחצה בים. די כבר עם הבחורות הערומות למחצה! הבנו! אנחנו במיאמי! חזרתם על האינטרקאט הזה כל כך הרבה פעמים, שאפשר לספור בדיוק כמה שוטים היה לכם ממנו! שמונה עשרה פעמים בפרק! מס-פיק! די! בחורות - ערומים - זה – חולרע!