דמותו של הונג - סיפור התאהבות

\"ידעתי שזו הייתה טעות לבקש עזרה מנוכל כמוך, הייתי פשוט צריך לחכות שתמות\" (הונג לשר שסירב לעזור לו לקבל תפקיד בחצר המלוכה).



האם אתם מסוגלים לדמיין אנשים בימינו משתמשים במשפט כזה בנסיבות דומות של סירוב לבקשתם? טוב, נו, אולי בימינו ניתן להעלות על הדעת שמישהו יעלה כזה משפט על דל שפתיו, למרות שגם בחברה של ימינו זה ייחשב מחוצף. אבל כשחושבים על קוריאה של המאה השמונה עשרה, שבה הביטויים השגורים בפי כל הם \"כן אדוני\", \"לא אדוני\", \"סלח לי אדוני\" ובמקרים של חוסר הסכמה \"שקול זאת שנית\", משפט כזה לא יכול היה שלא ללכוד את תשומת לבי.

אז המשפט הזה לכד את תשומת לבי, והדמות שהגתה אותו נכנסה לי ללב, ולא הותירה לי ברירה אלא לחלוק עם כולם את סיפור ההתאהבות שלי בה, ממש משל הייתי אריאל הורוביץ הצופה ברנה. וכשאני אומרת \'לחלוק עם כולם\' אני מתכוונת כמובן גם עם אלה שמעולם לא צפו בסדרה \"המלך סאן\", ממנה לקוחה דמותו. מכיוון שאני רוצה שגם קוראים שמעולם לא צפו ב\"מלך סאן\" ולא מתכוונים לעשות זאת יוכלו לקרוא ולהבין את ההתלהבות, אני אפתח בכמה עובדות שצריך לדעת לפני שאגש לנושא שבשלו התכנסנו כאן. אם זה יראה לפעמים כאילו אני מסתעפת יותר מדי לפני שאני מגיעה לפואנטה, דמיינו לעצמכם מה היה קורה לו ההשראה שלי לא הייתה אריאל הורוביץ אלא דווקא טד המספר לילדיו איך הוא פגש את אימא שלהם.


אז נתחיל כמו שאמרנו במה שצריך לדעת:

צריך לדעת ש\"המלך סאן\" היא סדרה היסטורית תקופתית בת 77 פרקים המתרחשת בקוריאה של המאה ה- 18, ועוקבת אחר חייו של סאן, מי שיהפוך לימים לאחד המלכים הזכורים לטובה של קוריאה.



צריך לדעת שחצר המלוכה בקוריאה של אותה תקופה מורכבת מהמון מעמדות. יש כמובן את משפחת המלוכה: מלך, מלכה, בניו ובנותיו מנשותיו ופילגשיו, נכדיו וכו\'. את משפחת המלוכה משרתים הסריסים ונשות החצר שמופקדים על כל מיני תחומים בארמון (מנשות החצר, בין היתר, המלכים בוחרים להם פילגשים). ישנם שרים שמשרתים בשלטון ומתמנים מקרב המלומדים (אנשי האקדמיה) אם הם עומדים בבחינות הכניסה (למעשה, לכל תפקיד בארמון יש בחינות כניסה), או על ידי מינויים פוליטיים. יש כמובן גם צבא וחילות שאמורים להגן על הארמון ועל הממלכה, ועוד כל מה שאתם יכולים להעלות בדעתכם שנחוץ על מנת לקיים את הארמון והמדינה. המלך הוא באופן רשמי בעל המעמד הגבוה ביותר ועל פיו יישק דבר, כשלשריו ונתיניו יש רק את היכולת לנסות ולשנות את דעתו (\"שקול זאת שנית אדוני המלך\" הוא משפט המפתח). אולם באופן בלתי רשמי, אם אנשי המלך לא ממש נאמנים לו, והמלך לא מספיק ער למעשיהם, הרי שיש להם את היכולת לתמרן די הרבה מפעולותיו כרצונם (בעיקר על ידי העלמת מידע רלוונטי מידיעתו, ושימוש במניפולציות שונות כדי להשפיע עליו).

צריך לדעת שסאן נולד לחצר שבה אין לו הרבה תומכים כיורש העצר, ולמעשה אחד מהפלגים המתנגדים לו שקנה לו מעמד בשלטון מנסה להרוג אותו כל שני וחמישי (וגם בין לבין). בפרקים הראשונים, בהם אנו מתמקדים בכתבה זו, חיל המשמר שלו מורכב ברובו מאנשים שלא מונו על ידו, והם בדרך כלל מפוטרים עם כל ניסיון התנקשות נוסף.

צריך לדעת שסאן מונה ליורש העצר אחרי שמתנגדיו הצליחו בעבר להפליל את סדו, אביו של סאן, בניסיון מרידה במלכות, והביאו להוצאתו להורג על ידי המלך, סבו של סאן. ואם זה לא היה כל כך ברור, אז כן - המלך הוציא להורג את בנו. ולא רק שהוא היה מספיק אכזרי להוציא להורג את בנו, הוא גם הפגין יצירתיות באופן האכזרי שבו הוא עשה זאת - כליאתו בתיבת אורז בלי מזון ומשקה עד שיגווע. ואולי את עניין תיבת האורז אתם לא ממש צריכים לדעת, אבל לא לספר לכם את זה, זה כמעט כמו לא לספר על הדמות שמתה כשנפלה עליה האות C. אתם יודעים שאני לא יכולה, מה גם שהפעם בעובדה היסטורית עסקינן.



צריך לדעת שישנו עלם צעיר בשם דסו, שהקריירה שלו כסריס נקטעה אחרי שהוא סרב לקטוע משהו אחר. היכרותו עם יורש העצר סאן התחילה בילדותו, שעה שהוא עזר לסאן בעת שהאחרון ניסה בחוסר הצלחה להציל את אביו. כבר אז דסו נשבע נאמנות עולמים לסאן, אך אז כילד, הוא לא יכל לעשות הרבה כדי לתמוך בו, ואף נאלץ לנוס על נפשו מפני האנשים שרדפו את סאן ואת כל מי שעזר לו. אולם כמה שנים ופרקים קדימה, עת שהשניים נפגשים מחדש, דסו מחליט שהגיע הזמן לעמוד במילתו, לעזוב את הקריירה הלא מבטיחה שלו כלוחם בקרבות רחוב, ולהצטרף לחיל המשמר של הנסיך סאן. 

צריך לדעת שכדי להתקבל לחיל המשמר של סאן, שהוא חלק מחיל המשמר המלכותי, צריך להיכלל במכסת הראשונים שעברו את בחינות הכניסה. צריך לדעת שבחינות הכניסה הללו כללו גם מבחנים מעשיים (שליטה באומנויות לחימה שונות שהיו ידועות אז, כמו מקל, קליעה למטרה בחץ וקשת וכו\') וגם מבחנים תיאורטיים שהיו קצת יותר קשים מהמבחנים הפסיכוטכניים שעורכים אצלנו בצבא, ושכוללים לימוד של כל מיני תיאוריות לחימה (שליטה באסטרטגיה של לחימה באזורים הרריים לעומת לחימה באזורים מישוריים, למשל). ובאותם ימים, ממש כמו בימינו, היו שתי דרכים להשיג יתרון במבחני הקבלה הללו למי שהלימודים אינם הצד החזק שלו: ללמוד בקורס הכנה (מלומדים באקדמיה היו נותנים שיעורים) או לרמות.

וצריך לדעת שכאן סוף סוף אנחנו מגיעים להונג, הדמות האחרונה בה התאהבתי, שכן הונג הוא אחד מהמלומדים הללו שנותן שיעורי עזר למי שרוצה לעבור את הבחינות, ואליו דסו פונה לעזרה כדי להצליח בבחינות התיאורטיות ולעבור את הבחינות לחיל המשמר.

הונג של הפרקים הראשונים בהם הוא מופיע, הוא דמות די חידתית שנראה שיש לה ערכים, אבל יש בה גם שאפתנות, והיא לא תמיד בוחלת באמצעים, שכן כאשר דסו פונה אליו לעזרה הוא מתייאש די מהר מללמד אותו ומציע לו לרמות כמו שרבים אחרים עושים. והוא לא רק מציע לו לרמות, הוא גם מסביר לו בדיוק איך לרמות וממי עליו להשיג את התשובות לבחינה. כלומר, מדובר באדם שיודע איך העולם נוהג. הוא אולי לא מעריך את הדרך הזו יותר מדי, אבל מצד שני לא נראה שאכפת לו יותר מדי גם ללכת בה מפעם לפעם. אפשר אולי לחשוב שרמאות בבחינות עדיין לא הופכת אנשים למפוקפקים, ומן הסתם גם שאפתנות יתר לא, אבל הונג הוא דמות חכמה, וכבר באותה תקופה, המחשבה שימצא את עצמו במחנה של אויביו של סאן הייתה עבורי גם בלתי אפשרית, כי לא רציתי לחשוב על זה אפילו, אבל גם אפשרית מאוד מבחינת הדמות. היכולת של הונג לבחור בכל רגע ורגע בין הדרך לבין המטרה הפכה אותו לדמות מאוד מסקרנת ובלתי צפויה בעיניי, אבל כדי לספר לכם מדוע וכיצד הוא שבה את לבי, אני צריכה לספר לכם משהו על חכמה שבדמויות, ועל דמויות חכמות. 




איך אנחנו יודעים שדמות היא חכמה? האם כל דמות שהסובבים אותה מחשיבים לחכמה תיחשב חכמה גם בעינינו? האם ייתכן שתהיה דמות שהסובבים אותה לא יידעו להעריך את חכמתה ואנו נחשוב אותה לגאונית? הכל ייתכן. אבל האמת היא שזה לא פשוט להעריך חכמה של דמויות גם כשהן מוצגות לנו כחכמות. ווסלי מ\"אנג\'ל\", למשל, נחשב חכם כיוון שהוא ידע לפענח כתבים עתיקים. לנו אין מושג כמה חכמה הדבר דורש, כמו שלרובנו אין מושג ברפואה ואין לנו דרך לדעת האם הפתרון שאליו הגיע האוס רק בסוף הפרק הוא פתרון קשה או קל להשגה בעולם האמיתי.
 
זה לא שאני אומרת שהדמויות שמניתי אינן חכמות, הן אפילו לרוב גם מוצגות כטובות בתחומן, אבל לפעמים דמויות יכולות להיות מוצגות לנו כטובות מאוד בתחומן, על סף הגאונות אפילו, שבהתנהלותן בתחומים שבהם אנחנו מבינים לא ממש נצליח לראות איך החכמה הזו מתבטאת (לא יודעת למה עבר לי בראש ד\"ר סורש מ\"גיבורים\"). דמותו של הונג מוצגת לנו כדמות חכמה, שהרי מדובר במלומד, והוא גם מצליח להבין דברים שאחרים לא מבינים, יודע להשיא עצות חכמות שמוכיחות את עצמן, וכל הדברים הרגילים שאפשר למנות כמאפיינים דמות חכמה בעולם של הסדרה. אבל אני מצאתי אצלו שלושה סוגי חכמה שאני יכולה ויודעת להעריך גם כצופה, מה גם שהשילוב של כל סוגי החכמה הללו באותה הדמות הוא דבר נדיר ביותר.


חכמת הדיבור: שנינות

הייתי אומרת שהשנינות היא החכמה המצויה ביותר שקל להעריך כצופה מן הצד, ולי בכלל יש חולשה לדמויות שנונות (האוס, מייסון מ\"סנטה ברברה\"). אבל האמת היא שיש אנשים שיכולים להיות גם מאוד מעצבנים בשנינותם הבלתי פוסקת, כיוון שהרבה פעמים השנינות באה כמסכה, ולפעמים מרוב מסכות כבר קשה לראות את הדמות.

בסדרות הקוריאניות שראיתי דמויות שנונות אינן נפוצות במיוחד, אולי מפני שלהם כבר יש מסכות מוכנות של נימוס צייתני, והם לא צריכים את מסכת ה\"תראו איזה שנון ולא איכפת לי מכלום אני\" אם הם חפצים להתחבא. אני לא יודעת איך להסביר מדוע אצל אנשים מסוימים השנינות נראית מסכה ואצל אחרים היא נראית טבעית, אבל אני יודעת שאצל הונג היא נראית אמיתית מאוד ולא ככזו שבאה לעשות רושם. ייתכן שזה בגלל הרקע השונה של שאר הדמויות, וייתכן שזה בגלל שלא משנה מה הוא אומר, הוא תמיד נראה כמביע את רחשי ליבו.

יש לו ביטויים משלו לחיבה: \"אתה יותר מדי שמח לראות אותי, אנשים עוד יחשבו שאנחנו נשואים\" (הונג לדסו שמאוד שמח לראותו), ויש לו את הדרך שלו להתריס כשמשהו לא מוצא חן בעיניו: \"אתה אומר לי שגם אני אוכל להבין את ההחלטה המטופשת כשאהיה זקן?\" (בתשובה ליועץ מבוגר שמטיף לו מוסר). יש לו את היכולת להקטין את אלה שפוגעים בו, באמצעות מילים בלבד: \"כלב שוטה תקף אותי\", הוא משיב לשאלה מה קרה לו שהוא מוכה וחבול, אחרי שהאח של המלכה החטיף לו מכות רצח. ויש לו פשוט את היכולת להפתיע אותי: \"אתה בדיוק כמו האחיין שלך דסו\", הוא אומר לדודו של דסו, אחרי שהדוד גם הוא מביע רצון לקום ולהילחם באויביו של יורש העצר. וכשאני מצפה לשמוע את המילים \"אמיץ\" או \"חמום מוח\", הונג ממשיך ואומר \"רברבן\".

אז אני נהנית מהשנינות של הונג, אבל כמו שכבר אמרתי, זהו סוג של חכמה שמצויה על המסך די הרבה, ולכן למרות שאני מתלהבת היא לא מספיקה כדי לגרום לי ממש להתלהב. זה בסדר, בשביל זה יש את סוג החכמה השני. 




חכמת \"הפתרון הוא הבעיה\"

האופן שבו אנשים פותרים בעיות שצצות בדרכם, מן הסתם גם הוא מדד לחכמתם. במקרה הבא לא צריך כל ידע נוסף שאינו נמצא בסיפור כדי לעלות על הפתרון, שכן הפתרון הוא הבעיה, וזה כל כך מקסים לדעתי שאתם חייבים לשמוע.

זוכרים את הבחינה שדסו רצה ללמוד אליה והונג הציע לו לרמות בה? ובכן, אותה בחינה שאליה הונג הכין אותו ב\"רמאות\" התבטלה, בשל ניסיון להפליל את יורש העצר סאן במרידה במלכות. עד שכל העניין מתברר ונקבעת בחינה חדשה, הונג השאפתן, שעזר לסאן בעזרת דסו לגלות מי העומדים מאחורי המזימה, מצליח להתקרב לסאן ולהפוך להיות כמעט יועץ שלו. העצה הראשונה שהוא נותן לסאן היא למנות לחיל המשמר שלו אנשים שהוא יוכל לבטוח בהם, ובין היתר הוא מזכיר את דסו שמאוד נאמן לו, ויהיה מצוין כלוחם, רק שחבל שיהיה לו קשה בבחינה התיאורטית, אז אם סאן יכול לקבל אותו... אבל יורש העצר סאן הוא איש עקרונות. הוא מודה בהיכרותו עם דסו ובכך שהוא חושב שהוא יכול להיות לו שומר מצוין, אבל הוא נגד פרוטקציות. דסו יהיה צריך לעבור את הבחינות כמו כולם. וכאן הונג אומר לסאן שאם כך, הוא היה מציע לדסו לרמות בבחינה כמו רבים אחרים. אבל כמו שאמרנו, סאן הוא איש עקרונות, וכמובן גם מתנגד למעשי רמאויות, והנה הוא מטיל על הונג את משימתו הראשונה והחשובה: עליו לגרום לכך שדסו יעבור את הבחינה בלי לרמות. בעיה.

ואל ייקל הדבר בעיניכם, כי הונג אומנם מתחיל ללמד את דסו, אבל דסו באמת שלא מצליח לקלוט שום דבר. לא משנה באיזה שיטות לימוד יצירתיות הונג מנסה ללמדו - דסו מתלהב מהשיטה, אבל שום דבר כמעט לא נכנס לראשו. לבסוף, אחרי שהונג מתייאש מללמד אותו את כל החומר, הוא מחליט להמר על חמישה נושאים מתוך כלל הנושאים, ואומר לדסו ללמוד אותם בעל פה. והנה יום המבחן מגיע. אנו רואים את הונג מסתובב בין הנבחנים במהלך היום, ומגלה שהוא הימר נכון וחמשת הנושאים שהוא הימר עליהם אכן היו הנושאים העיקריים בבחינה.
 
אז אפשר להתחיל לשמוח? לא בדיוק. בערב הונג מבקר את דסו ושואל אותו איך הייתה הבחינה. דסו עונה שאמנם בבחינה הופיעו הנושאים שהונג אמר לו לשנן, אבל הוא הספיק ללמוד רק ארבעה נושאים והיו הרבה שאלות, כך שהוא לא חושב שהלך לו כל כך טוב ושהוא כנראה לא עבר. הונג אומר לו שזה בסדר, כי מעכשיו זה כבר תפקידו שלו לדאוג לכך שהוא יעבור. דסו כנראה צדק כשאמר שלא הלך לו כל כך טוב, כי כשסאן ועוזריו מקבלים את התוצאות, שאמורות להתפרסם בבוקר, הם מגלים שדסו אכן לא עבר. הוא פספס את הכניסה לרשימת העוברים בשלושה או ארבעה מקומות. אולם כשהתוצאות מתפרסמות בבוקר מסתבר שדסו אכן עבר. מה עשה הונג בלילה שהביא לכך שדסו יעבור?

אם הצלחתם לגלות לבדכם את התשובה לשאלה האחרונה, ספרו לי על זה, ותזכו להערכתי. אם לא הצלחתם אז נראה לי שתוכלו להעריך היטב את הפתרון הבא: הונג הלך אל חבר השופטים ומסר להם שמות של אנשים שרימו בבחינה, והטיל עליהם לבדוק את הנושא כיוון שזה מאוד חשוב ליורש העצר סאן, שמתנגד לרמאויות, שאנשים שמרמים לא יעברו את הבחינה. וכך, אחרי שפסלו את כל הרמאים מהרשימה, דסו הצליח להצטרף לחיל המשמר של סאן.




חכמת ההתנהלות
 
כמו שאמרתי, שתי החכמות שמניתי לעיל מאוד הרשימו אותי, אבל הייתה זו חכמת ההתנהלות של הונג שהרשימה אותי יותר מכל. ומהי חכמת ההתנהלות? חכמת ההתנהלות בעיניי היא הדרך שבה האדם בוחר ללכת גם כשהוא רוצה להצליח וגם כשהוא נכשל. איני יודעת אם חכמת ההתנהלות של הונג תעמוד לו בהמשך דרכו (אח... לכתוב כתבה על דמויות לפני שרואים את כל הסדרה...)  אבל אני יכולה לספר על שני מקרים שבהם החכמה הזו של הונג הוכיחה את עצמה.

המקרה הראשון היה עוד בתחילת דרכה של הדמות בסדרה, כשהוא ניסה להתקדם ולמצוא לעצמו משרה בחצר המלוכה. לאחר שהאדם אליו פנה הונג בתחילת הכתבה סירב לו, אדם חכם אחר מאותו מחנה - מחנה האויבים של סאן - קלט את הפוטנציאל הטמון בהונג והציע לו משרה וקידום, בתנאי שנאמנותו תינתן למחנה שלהם. התשובה של הונג הייתה (בציטוט חופשי מהזכרון): \"אני צריך לחשוב על זה כמה ימים, ולברר מי בדיוק האנשים שמציעים לי את ההצעה הזו. אדם צריך לדעת אחרי מי הוא הולך - האם זה אחרי זאב שיוביל אותו לבור, או אחרי מלך החיות שיוליך אותו לשלוט בג\'ונגל\". אהבתי גם את הכנות שבתשובה הזו, וגם את קו המחשבה. ההסבר שלו הוא בדיוק הסיבה לכך שאני אף פעם לא אוכל באמת להתאהב בדמויות גאוניות ומרושעות.

המקרה השני קרה אחרי הכישלון המפואר הראשון של הונג. כן, גם הונג, למרות כל חכמתו (ואולי בגללה), אינו חסין מפני כישלונות (אף אחד לא מושלם). הונג, שהגיע למעמד של יועץ לסאן ומפקח ראשי במשטרה, נופל קורבן למזימה של אויביו של סאן (כבר אמרנו שגם שם יש אנשים חכמים) ומוצא את עצמו מאבד את אמונו של סאן, וגם נאלץ לעזוב את המשרה. מה בדרך כלל עושות דמויות במצבים כאלה? אני מכירה הרבה דמויות חכמות מאוד, ואני בטוחה שגם אתם יכולים לחשוב על כמה, שייכנסו למסלול זה או אחר של הרס עצמי. זה מאוד מובן ואפילו מעורר אמפתיה לפעמים. אבל הונג בחר במודע את הדרך שלו, והחליט שאם הוא טעה כנראה שהיה בהתנהגותו סוג של יוהרה, או ששאפתנותו הייתה לו לרועץ. הוא מחליט שעליו ללמוד ענווה מהי, ולהתחיל מחדש מהמקום הכי נמוך שאפשר, והלך לעבוד במה שהיה אז אחד המקצועות הכי בזויים - נשיאת דליי צואה. כשראיתי אותו נושא את דליי הצואה עם חיוך של אושר על הפנים, יודע שזה זמני אבל נחוץ לו, עלה חיוך של אושר גם על פניי.




  \"המלך סאן\" משודרת בימים אלה בערוץ ויוה פלטינה.