שיתוף פעולה

כולם יודעים ש\"שיתוף פעולה\" בטלוויזיה הוא פשוט שם מכובס לתוכן שיווקי, וזה נכון. כולם יודעים שתוכן שיווקי נפוץ להפליא, משהו שכולם עושים, גם אם לא תמיד מדברים על זה. וגם זה נכון. כולם יודעים שהוא דרך נהדרת, גם אם  מושחתת משהו, לסחוט עוד קצת כסף מהסדרה המצליחה שלך. וגם זה נכון. בלוס אנג\'לס.

האמת היא מרה, חברים. והאמת המרה בארץ היא שעבור הרבה מאוד סדרות, כמו שלימדו אותנו בגן, בלי שיתוף פעולה אי אפשר להסתדר. כדי לעשות טלוויזיה \"כמו שצריך\", באמת צריך מאות אלפי דולרים לפרק, ובמדינה שבה הרייטינג ההיסטרי שקול לקצת יותר משני מליון צופים, אין סכומים כאלה. אף פעם. אז כדי לעשות אומנות, צריך לרמות גם את הכסף.

בואו נגיד שנורא חשוב לתסריטאי ולבמאי שהגיבור ינהג דווקא בג\'יפ. חדש כזה, גדול ונוצץ. זה אומר עליו דברים: שהוא מפצה על חוסר בצעצועים מהילדות שלו, או על החוסר שלו באהבה, או שיש לו צורך עז להרגיש גדול וגבוה בנסיון לפצות על... דברים אחרים. זאת אמא של דרישה אומנותית, לא? אבל לשכור ג\'יפ שלא נראה כמו ג\'יפ השכרה אלא כמו שהבמאי רוצה, עולה המון, המון כסף – שאין.

אפשר לשכור אותו, נאמר, לחצי יום, או יום, אפילו יומיים – תלוי עד כמה חסרת תקציב ההפקה שלכם (ותופתעו לגלות כמה חסרות תקציב עשויות להיות סדרות בפריים טיים). לא משנה שזה כופה עליכם לצלם את כ-ל הנסיעות מכ-ל העונה ביחד – לאיחודי לוקיישן מזעזעים השחקנים כבר רגילים. אבל זה מכריח אתכם לקצץ בנסיעות: נסיעה אחת פלוס שני שחקנים ודיאלוג קצר, והלך חצי יום.

אז מה עושים? את השורה הבאה יש לקרוא בקול של הדמות החביבה עליכם מרחוב סומסום:
שיתוווווווווף פעולה!

לנדרובר או דודג\' או קרייזלר ישמחו להשאיל לכם ג\'יפ תצוגה נוצץ. כל מה שאתם צריכים לעשות בתמורה, זה לצלם בצורה ברורה את הסמל שלהם בכל פעם שמישהו עולה לג\'יפ הנוצץ הנ\"ל. או יורד. פשוט אל תסתירו אותו, טוב? אז השוטים שכוללים את הסמל יפגעו לכם קצת בקצב של העריכה. ואנשים יראו את הסמל הברור ויגחכו קצת. אבל יהיה לכם ג\'יפ! בדיוק כמו שהבמאי רצה! וכולם מרוצים!

כמובן, הפסקה האחרונה רומזת על הבעייתיות של אותו שיתוף פעולה שכולם מרוצים ממנו, והיא שלא כולם מרוצים ממנו. בדוגמא המאוד תמימה שלמעלה הוא הכרחי לטובת הפן האומנותי של הסדרה, והפגיעה בה מינימאלית, יחסית. אבל מה אם, נאמר, חברת ההשכרה שמספקת לסדרה שלכם את כל כלי הרכב מציעה לכם להשכיר לכם את הג\'יפ האמור בחינם לגמרי ולתת לכם עסקה נהדרת גם על שאר כלי הרכב (וסדרה זקוקה להרבה מהם – ואנים או משאיות של ציוד, פרייבטים להקפיץ צוותים מפה לשם נון סטופ, רכבי הפקה וטנדרים ומה לא) – אבל דורשת שייראו את הסמלים שלה מדי פעם, ובנוסף שהשחקן הראשי ינהל שיחה עם מישהו כשהוא נוסע ברכב ויזכיר את שמם באופן חיובי? מצד אחד, כמויות הכסף המשמעותיות שזה יפנה להפקה יאפשרו להשיג עוד לוקיישנים, או אנשי מקצוע יותר יקרים, או עוד תלבושות, או אפילו לצלם עוד סצינות.
מצד שני, בלעחס.


מה? אין לנו תקציב לקולה וכל הדיבורים האלה ממש מצמיאים

דילמה. דילמה תמידית, למעשה. כל דבר שאתם רוצים להשיג (כמעט) אפשר להשיג בשיתוף פעולה. אז איפה עובר הקו?

חדר במלון, עם נוף לים. בנק שצריך לשדוד. שמונה אוהלי גזיבו לצילומים במדבר, אחרת השחקנים פשוט ישרפו, וכל האיפור בארץ לא יצליח להסתיר את זה. 170 בקבוקים לקיר המסעדה ש\"פתחתם\" באולפן (כי אף מסעדה בעולם לא תסגור את עצמה לשבוע רצוף כדי לתת לכם לוקיישן קבוע). מקומות לכל הצוות והשחקנים לחודשיים במצפה רמון ולעוד חודש בצפת. שמלות ערב לתצוגת אופנה שלמה. שיירת מכוניות של ראש ממשלה. ייעוץ מקצועי לגבי פריסת מאבטחים בשב\"כ, לטובת האמינות. בפנוכו של מפעל ענק.
בשלב זה או אחר, בארץ, תהיו חייבים לשתף פעולה. אפילו לא כדי לחסוך כסף, פשוט כי זה התנאי של המפעל, ויש רק שלושה שהם גדולים מספיק בשביל הבמאי בארץ. השניים האחרים סירבו ללא תנאי.

מצד שני, רחוב סומסום והגננת שושי לימדו אותנו עוד משהו: שלעבוד לבד זה מאוד נחמד, אבל לעבוד בשניים זה נחמד כפליים. אם שיתוף פעולה זה כל כך קל ופשוט, וחברות יתנו הרבה מאוד שווה-כסף עבורו, הפיתוי הופך להיות... ממשי, וקשה להתנגדות. מה אכפת לכם שכל היין ששותים בסדרה יהיה של ברקן? זה לא שהבמאי דורש סוג מסוים של יין. זה לא שלא רואים את התווית בכל מקרה. אז למה ממש לשלם על יין אם אפשר לקבל אותו בחינם – והרבה ממנו? אז מה אם זה לא באמת נדרש בגלל התקציב? כיוון שלרוב זו החלטה של המפיק, ולא של הבמאי, לרוב ההחלטה היא לשתף פעולה. הרבה פעולה. כמה שיותר פעולה שרק אפשר. גם אם זה עושה לתסריטאי בחילה. הוא הרי רוצה להתקדם להיות תסריטאי ראשי, ואי אפשר להתקדם בצורה אחרת בעיר הזאת, בחור.

כמובן, יש במאים שמתנגדים אידיאולוגית לכל סוג של תוכן שיווקי, ומונעים אותו בסדרות שלהם. שיתוף הפעולה היחידי שהם מוכנים לקבל זה רק כזה שמשווק באמצעות צירוף שם החברה לרולר התודות במהירות מצמץ-ופספסת. הם מצליחים מאוד מאוד, הבמאים האלה, סוג של מטילי ביצי זהב שכאלה. כמובן, זה לא בגלל שהם מתנגדים לתוכן שיווקי. פשוט, אם הם לא היו מצליחים מאוד מאוד, אין שום סיכוי שהם היו יכולים להציב תנאי כזה למישהו.

לעיתים קרובות הרבה יותר נתקלים בבמאים, תסריטאים ובמאים-תסריטאים שהצורך לרמות את שיתוף הפעולה לתוך הסצינה בלי לפגוע בה, בהעדר ברירה אחרת, הופך לאתגר ליצירתיות שלהם. ועדיין חבל לי שהדיאלוג המופלא \"ראיתי ששמת סככות של \'XXX\' בחניה, איזה יפות, חבל על הזמן!” “כן, אני שוקל לשים גם בכניסה למסעדה, הן כל כך זולות ועמידות!” - פרודיה מופלאה לכל הדעות (או לפחות הדעות של הצוות על הסט, שהתגלגל מצחוק שעות אחרי שהשחקנים הצליחו להקליט אותו בפנים חתומות לחלוטין) - לא שרד את העריכה של אחת מסדרות הפריים טיים ששודרו לאחרונה.