דולהאוס, פרק 13

כל כך הרבה דובר על הפרק הזה - ורב הנסתר היה על הגלוי - עד כדי כך שפיתחתי ציפיות גבוהות ממנו, עד שצפיתי בו ו... מה אתם יודעים? כגודל הציפיות גודל ההנאה.

שתי מילים על הדרך שבה \"נולד\" הפרק (למי שלא יודע): כיוון שפרק הפיילוט המקורי צולם ונגנז, רשת הטלוויזיה של FOX ראתה בו כ\"פרק\" שהוזמן, מבחינה תקציבית. לעומת זאת, חברת ההפקה של FOX (מבולבלים? גם אנחנו) התחייבה לשלוח 13 פרקים לרשתות השידור הזרות ולכן גניזת הפיילוט הותירה אותה עם פרק \"חסר\". נעשתה פניה לג\'וס ווידון על מנת שיסכים ליצור פרק נוסף, בעלות קטנה פי שתיים מזו של פרק רגיל, והאיש המוזר הזה הסכים לתנאים האלה, וכך נוצר לו \"Epitaph One\".

אחרי צפייה בפרק התחושה שלי שהוא יכול היה להיות פרק סיום סדרה מושלם, ובמחשבה נוספת אפילו בסיס מצוין לסרט עלילתי אילו ווידון היה בוחר לקחת את הרעיון לכיוון הפיצ\'ר. כך או כך זה היה פרק מצוין.

למעשה, עד לפרק הזה נשלחו רק רמזים על האפשרות שהשימוש בטכנולוגיה של ה\"בובות\" יגיע לידיים הלא נכונות, ולמעשה, התחושה היתה שתפקידם של ה\"אנשים הטובים\" הוא למנוע מצב שכזה. בפרק הזה ווידון בנה את כל הפרק כשהבסיס הוא שהידיים הלא נכונות כבר הגיעו לטכנולוגיה. הוא אף מתאר בקצרה כיצד זה קרה ומה המשמעות של זה. האמת היא שזה הימור מסוים, כי אם הקו של \"מה יקרה אם זה יגיע לידיים הלא נכונות\" ימשיך בעונה השניה, למעשה, הוא עלול לאבד קצת מעוקצו.

אם לומר את האמת, הדקות הראשונות של הפרק לא הלהיבו אותי. אולי זה מפני שהתקשיתי להבין מה אומרות הדמויות בלי כתוביות, אולי כי משהו באקספוזיציה לא לגמרי עבד, אבל לקח לי מספר דקות כדי להתחיל להתחבר לעניינים. אבל כשזה קרה, זה כבר היה ג\'וס ווידון במיטבו: הרעיון לעשות שימוש בזיכרונות של אדם שיושב על הכסא של הבובות ובאמצעותו נוכל לראות פלאשבקים ולהתחבר לדמויות המוכרות ולמה שקרה להן במשך השנים (ובאופן \"מקרי\" לגמרי בסדר כרונולוגי) היה מצוין וחיבר, בחכמה, בין הדמויות ה\"חדשות\" לבין הדמויות המוכרות בלי שתהיה אינטרקציה בין רובן. אהבתי גם את השימוש במונח \"Actuals\" שעבד בשני מובנים: גם כמקביל למונח \"Actives\" (בעיקר כי הוא דומה לו מבחינת ההגייה) וגם בעל משמעות משלו כי הוא מתייחס לבובות כאל גוף \"לא אמיתי\".

העסק התחיל לרוץ בסצנה ההיא במקלחת (שהיתה עשויה מצוין) ובמיוחד בטוויסט הכל כך ווידוני (ועדיין לא ראיתי אותו בא, כמובן) שבא אח\"כ כשהתברר שהילדה היא ה-Active שצריך להיזהר ממנו (והשחקנית שגילמה אותה עשתה עבודה פנומנלית), ועל אף שהדמויות החדשות לא היו יותר מדי מעניינות (גם לא זו של פלישיה דיי שעשתה עבודה סולידית) התסריט ייצר סיטואציות מעניינות מספיק עבורן.

השימוש בדמות של וויסקי (איימי אקר בעוד הופעה וירטואוזית. איזו שחקנית!) היה מבריק, החל מהגילוי על חזרתה לדמות של ד\"ר סונדרס והרומן שלה עם בויד, דרך השימוש בה כקטליזטור לחלק מהזיכרונות ועד לתפקיד שלה בהצלת האחרים והעולם כולו. הסצנה שבה הגז מתפשט בחדר בזמן שהיא יושבת על רקע המוסיקה המרגשת היתה פשוט נפלאה.

אהבתי גם את העובדה שלמדנו עוד מספר דברים על העובדים האחרים ב\"בית הבובות\", ובפרט אדל וטופר (ואפילו דומיניק! איזה כיף היה לראות את ריד דיאמונד חוזר). הקטע שבו אדל נעמדת על הרגליים האחוריות ומתווכחת עם האיש המסתורי (שהזיכרונות שלו הושתלו בגוף של ויקטור) הראה המון על הדמות שלה ועל כך שהיא רחוקה מלהיות המפלצת שחשבנו שהיא (למרות שגם המניעים שלה לא טהורים לגמרי). עוד יותר מרתק היה לראות את טופר בשני \"כובעיו\": תחילה, כמבריק ויהיר שמוצא קיצורי דרך בלי להבין את המשמעות שלהם, ואח\"כ נשבר לגמרי כשהוא מבין שיש לו חלק לא מבוטל במה שקרה לעולם. הסצנה שבה אדל מנחמת אותו כמו אמא היתה מקסימה ומרגשת במיוחד (ואוליביה וויליאמס ופראן קרנז היו במיטבם).

כמו בעיקר החלק השני של העונה הראשונה, ווידון ואנשיו מצאו דרך חכמה לתת לאקו תפקיד משמעותי בעלילה מבלי שהיא תתפוס את מרבית זמן המסך, תוך מתן אפשרות לדמויות האחרות (ולשחקנים האחרים והמוכשרים יותר) לבוא לידי ביטוי. נקווה שהם ילמדו מהעניין הזה לעונה השניה. מכל מקום, הגילוי על כך שאקו יודעת רוסית (כחלק מהתכנות כנראה) אבל שומרת על הזהות שלה, ולמעשה, כבר לא לגמרי \"בובה\" קלאסית היה מעניין מאוד, אם כי לא מפתיע לאור הכיוון שהסדרה הלכה אליו מראשיתה.

סיום הפרק היה נהדר, והשאיר טעם של עוד. ועכשיו נשאלת השאלה: האם ווידון מתכוון לראות בפרק הזה כחלק מהסדרה? כלומר: האם כל מה שראינו קורה \"חייב\" לקרות גם בהמשך הסדרה, האם באמת העונה השנייה תמשיך מהמקום שבו עצרנו, או שזו מציאות אלטרנטיבית כלשהי? זה בהחלט היה מהלך נועז מצד ווידון, כיוון שהוא עלול להגביל את החופש האמנותי שלו בהמשך הסדרה, אבל מי שלא לוקח סיכונים לא יכול לייצר טלוויזיה טובה באמת, ו-ווידון וחבריו סיפקו לנו טלוויזיה מעולה. ציון: 9.5.