דם אמיתי, עונה 2, פרק 3

המומנטום החיובי בו מצויה הסדרה המשיך, ביתר שאת, גם בפרק השלישי ובינתיים אני מאוד אוהב את הכיוונים שאלן בול וחבריו התסריטאים הולכים אליהם.



נתחיל עם ביל וסוקי: אהבתי שלא הראו לצופים מה ביל עשה בסיומו הפרק הקודם אלא רק סיפרו לנו ובכך השאירו לדמיון שלנו להשלים את השאר; קצת פחות אהבתי את הריב הצפוי (והמי יודע כמה) ביניהם ברכב. העסק הפך הרבה יותר מעניין מהרגע שסוקי יצאה לבדה ליער (והרי כבר הזכרנו שהיא לא חכמה גדולה); מה זה היצור הזה? האם הוא מצא את סוקי במקרה או שחיפש אותה? ואולי מריאן בכלל שלחה אותו כדי לטרפד את המעבר של טארה עם סוקי?

בכל מקרה, התקיפה של סוקי - שהוציאה מאנה פקווין את המשחק הכי טוב שלה מזה זמן
רב - הובילה למפגש עם אריק ובעיקר עם ד\"ר לודוויג (אחלה דמות! יש מצב שנראה עוד ממנה בעתיד? אני בעד) שהיה מצוין לכל אורכו. משם הגענו לגילוי התבקש של סוקי על לאפאייט, גילוי אשר הוביל לקונפליקט מעניין מאד בין סוקי לאריק, כאשר ביל מוצא עצמו באמצע. המתיחות הזאת הייתה בהחלט במקומה, אבל קצת התאכזבתי שהעניין נפתר בקלות רבה מדי עם ה\"הצעה\" של אריק, והמו\"מ עם סוקי שהוביל לשחרור של לאפאייט;  יכול היה להיות מעניין הרבה יותר אם העימות היה מקצין קצת וביל היה נקרע בין הכרת התודה לאריק לבין אהבתו לסוקי. חבל, אבל לפחות מסעם הקרב לטקסס יהיה מעניין. 



ומה נגיד על לאפאייט המסכן? לראות אותו יושב במרתף ולא מצליח אפילו להתרגש מהזיהוי של סוקי, ועוד יותר מכך, לראות אותו שוקע בתוך עצמו לקראת סיום הפרק היה קורע לב. מצד שני, המתח המיני בינו לבין אריק רק התגבר בפרק הנוכחי, אז אולי עוד ייצא לו משהו מהסיפור הזה.

אשר לג\'ייסון – היה מרתק לראות אותו חולם חלום על אדי ועוד יותר מכך מספר לכולם על הדרך שבה הוא באמת רואה את הערפדים (ואפילו על כך שאחותו יוצאת עם אחד כזה. זה בטח עוד יחזור אליו כדי לנשוך אותו בישבן. תרתי משמע. או משהו). הסצינה שבה שרה משכנעת אותו ברטוריקה מזהירה \"לחזור לסורו\" הייתה מעניינת, כמו גם סצינת הארוחה המעט הקריפית בביתו של הכומר (בייחוד הקטע עם הפודינג). אני חושב שהכותבים מנסים להציג את שרה והכומר כמי שבאמת מאמינים בגישה שלהם ולא כמי שבנו נרטיב שלם על ערפדים כדי לקדם את עצמם, ואם אכן כך - זה מוצא חן בעיני. בכל מקרה, משהו מתבשל שם בין ג\'ייסון לבין שני אלה וזה לא הולך להיגמר בטוב.



מריאן, מצדה, ממשיכה לרתק אותי: יכולתה הפנומנאלית לומר לאנשים את הדברים ה\"נכונים\" מבחינתם תוך כדי חשיפת החולשות שלהם הגיעה לשיאה בסצינה המצוינת עם אנדי בלפלור וה\"חזיר\" שהוא רואה. מאוד אהבתי כשטארה התחילה פתאום להתפכח מהחלום וקלטה מה קורה סביבה; האם היא תשמע את הודעתו של סאם? בעצם, נראה שהיא כבר לא צריכה לשמוע אותה, כי היא הבינה לבד. יהיה מעניין לראות מה היא תבחר לעשות בנוגע לכך.

ומה יהיה עם סאם? בחירתו לברוח הייתה די פחדנית. אהבתי את העובדה שטרי – ודווקא הוא מכולם – מעמיד אותו במקום ואומר לו שהוא פחדן; למרות זאת, סאם החליט לעזוב – האם הוא ישלם על כך בחייו? האם השריטות על גבה של דפני מסמלות שהיא חוותה מה שסוקי חוותה מהמפלצת או שהיא היא עצמה המפלצת?

אבל עם כל הכבוד לכל קווי העלילה הללו, הסיפור ש\"עשה את הפרק\" היה הרומן הנרקם בין ג\'סיקה להויט. אירוע זה היה עבורי אולי היפה בסדרה ובן רגע הפכו שני אלה לזוג האהוב עליי ביותר. כל האינטראקציה בניהם הייתה נפלאה: החל מהמפגש בבר, דרך השיחה ביניהם והכניסה לבית, המשחק ב- WII (לביל יש WII! אני חייב לראות אותו משחק!) וכלה בסצינה הטובה ביותר בפרק: הדיאלוג המקסים בו ג\'סיקה מתמודדת עם כל הפנים שלה, תרתי משמע, בזמן שהויט מרגיע אותה ומסביר לה מה הוא מוצא בה. 



והגיעה העת לומר זאת שוב: דבורה אן וול, השחקנית המגלמת את ג\'סיקה - פשוט מדהימה. אין לי דרך אחרת להביע את השתאותי נוכח יכולות המשחק שלה, במיוחד בסצינת הבלבול של ג\'סיקה שבה ממש חשתי את דמותה והזדהיתי עימה עמוקות; גם ג\'יימס פאראק (המגלם את הויט) היה נפלא, ובכלל, הויט מקסים לגמרי. חבל קצת שסוקי וביל הפריעו להם באמצע (אגב, ה\"טוויסט\" שבו ג\'סיקה חושפת את הניבים ומתנפלת על הויט ממש הזכיר לי את \"באפי\"); אבל נקווה שבקרוב סוקי וביל ייסעו לטקסס וישאירו את שני אלה לבד. בינתיים אהבתם של ג\'סיקה והויט נראית לי הטהורה והמתוקה ביותר בסדרה.

לסיכום, עוד פרק מעולה. אני לא יכול לחכות ולראות מה יקרה בהמשך, במיוחד עם ג\'סיקה והויט. תנו לנו עוד מאלה!