הדרך לכוכב: השבוע השני

הופעת האורח של הראל סקעת אמש, הזכירה לי למה אני רואה כוכב נולד גם היום, חמש שנים לאחר אותה עונה מצויינת וסוערת שפילגה את המדינה לשני מחנות - כדי שאוכל לחזור ולהתאהב בקול חדש, בביצוע סוחף ובהווייתה של המוסיקה. כבר אז בתור מתחרה מן המניין שמבצע שירים של יוצרים אחרים, ידע סקעת לקחת שיר לא מוכר ולנכס אותו לעצמו. החידוש והמקוריות לצד הכריזמה הבימתית היו אך משניים לקול הפעמונים שופע האוקטבות של הנער.

ביכולת שליטה ווקלית כמו זו של הראל סקעת ניחנים בעונה הזו רק שני מתמודדים (שזה פי שניים מהעונה הקודמת – ע\"ע כרמל אקמן), שזהו לא המכנה המשותף היחיד להם: ולדי בלייברג וחובי סטאר. אך בעוד בלייברג מעורר גיחוך בהופעתו ותנועותיו המעט גרוטסקיות על הבמה, עד שנדמה שהגוף שלו לחלוטין מנותק מהקול (והסטיילינג האישי המפותח שלו נעלם כליל ביום ההופעה), חובי מצליח להפציץ בהופעה כריזמטית משל היה מופיע מול קהל מזה מספר שנים. אמנם מניירות ה\"אגילרה\" שאימץ לעצמו זכו אצלי לאהדה מוגבלת, אך במקרה של חובי גם ביצוע פושר הוא עדיין טוב יותר מביצועים מעולים של שאר המועמדים.
ואם בחובי עסקינן, שמחתי עד מאוד שהשופטים התעלו על עצמם - לא פיצו את פאולה על ההפסד משבוע שעבר למיי פיינגולד בתחרות הביצוע המצטיין (צביקה פיק היה כמובן אופוזיציה בקרב השופטים מטעם פאולה) והעניקו את הזכייה לחובי. לא שפאולה היתה רעה, היא נתנה ביצוע חביב, והליווי העצמי בפסנתר וודאי לא הזיק, אולם \"חביב\" זה הכרחי ועדיין לא מספיק.

הראל סקעת הוא אולי אחד הבודדים שניחנו במגוון האיכויות המקסימלי שיש לזמר מצליח - הן בתחום הווקלי והן בתחום הבימתי. אבל לא באמת צריך קול עם מנעד אינסופי בשביל להפוך לכוכב. ההוכחה לכך הוצגה באותה שעה בערב הקודם בדמותו של הכוכב הנולד היוצא - ישראל בראון. הבחור ניחן בפנים כה מצודדות ובקסם אישי שלא היה מבייש את אושרי אלמוריש. אך כמו שכולם יודעים, מראה חיצוני בלבד לא מביא אותך למחוזות רחוקים בתכנית כזו (ע\"ע אלון ליטבק, יקירה של ריקי גל בעונה 2 כשסקעת היה עסוק). מעבר למראה החינני, ישראל ניחן במגע הקסם שהוא יוצק לתוך היצירות שהוא שר, מה שלצערי, כל כך חסר לאושרי. אמנם קשה היא המשימה לנסות להפריד בין איכות הקול ליפי פני הנער (נדמה לי שגב\' אינטרנשיונל, הקופירייטרית החדשה והלא רעה בכלל, הפליאה לנסח זאת טוב ממני), אך מהות התחרות - תחרות שירה - מחייבת להודות שהוא לא בליגת המצטיינים. עדיין.


ישראל חתיך יותר ממני?

לירן דנינו הוא דווקא אחד שכן הצטייר בהתחלה כמצטיין פוטנציאלי ולא רק היפיוף של הכיתה, מישהו שהוא יותר מסתם מלך ה-prom בנשף של השכבה בתיכון (בהחלט יתכן שחליפת שלושת החלקים בה היה חנוט, עוררה בי את הקונטציה הזו), כזה שהקול שלו הוא לא פחות איכותי מהלוּק הבברלי הילסי. אלא שבמקום דילן מקיי קיבלנו סטיב סנדרס - יותר פוזות ופחות שירה. אם הייתי רוצה לשמוע קאבר לשיר עם אינסוף אילתורים וחידושים, שכל קשר בינו לבין השיר המקורי הוא מקרי בהחלט - הייתי הולכת להופעה של שלמה ארצי. איך אמר צדי באחת הפעמים שהצליח להסתדר עם כמות המילים אליהן הוגבל: \"פחות זה לפעמים יותר\". לירן, קח שיר, היצמד למנגינתו המקורית, הבא לנו קצת מהחספוס הסקסי כל כך שגרונך מפיק ובחייאת, תן לנו בראש עם המקצב הרוקיסטי שאתה כל כך שולט בו.

אור קולנברג לעומתו, רק מפתיע משבוע לשבוע. הבחור המרושל, שכל חזותו מקבילה לדמבו הפיל המעופף - אבוד בתוך סרט מצוייר, הצליח להביא את אחד משני הביצועים הכי טובים של השבוע (השני בהמשך). בקולו הצלול ובהתנהלותו התמימה עד בוסרית, הוא מזכיר את נינט בעונה הראשונה עם הביצועים המרטיטים, הענווה בה הוא מקבל את אהבת הקהל והמבוכה הטבעית שלו כשהוא מקבל מחמאות. חוסר המודעות שלו למצלמה ולכך שהיא מנציחה כל צעד ושעל שלו (כולל ה\"שמע ישראל\" שהוא דקלם בזמן קריאת התוצאות) בדור שבו לפני שלומדים לדבר, כבר מְתַרְגְלים משחק מול מצלמה, רק נזקפת לזכותו. הביצועים הקוליים שלו גורמים לי לחכות בקוצר רוח עד שיתנגנו לי במכונית, ומאידך גם ההופעה שלו על הבמה השתפרה השבוע פלאים. הוא צעד בכזה בטחון על הבמה, שהיה ניתן להאמין שהחבר\'ה של \"טדי\" עוד זוכרים איך לעשות את העבודה וללטש אבנים לכדי יהלומים. אם רק תמשיך ככה אור, המנהרה לא תהיה כ\"כ חשוכה.

הביצוע המצויין השני השבוע היה, בניגוד מוחלט לדעת השופטים, הביצוע של רוני דלומי. אם זה היה תלוי בי היא כבר עכשיו היתה מככבת בקליפ הסלולרי השבועי. קשה להתעלות על הביצוע של אחינועם ניני והקונטציות שהוא מעורר מהסרט המופלא ההוא, אך בזכות ההברקה של עמוס בן דוד, המעבד המוסיקלי (שהוא ללא ספק האיש הכי מוכשר בחבורה), הצליחה רוני לספק ביצוע מענג שלחץ על כל הבלוטות הנכונות. היא הצליחה להשיב את קסם הנעורים שהלך קצת לאיבוד מאותה ילדה מקסימה שפגשנו באודישנים, וזאת למרות שגם השבוע חנטו אותה בשמלת זוועות חדשה. לידיעת הקוראת ליאת אשורי, יש עוד אנשים בעולם שצריך להלביש יפה, מלבד ישראל בראון, בן זוגך.


הזוג הסטייליסטי

מיי פיינגולד – לזכותה ייאמר שהיא עשתה את כל הצעדים הנכונים בשבועיים שחלפו: בבחירת השירים שלה מתוך המגוון, שכבר פג תוקף הרלבנטיות שלו עוד מימי גבסו, היא יוצאת מהכלל במקוריותה. מיי הצליחה לבחור שני שירים שבוצעו בפעם הראשונה אי פעם בתכנית, שהם גם מוּכָרים, גם אהובים וגם מקנים לקול שלה איכויות פגזיות (למעט אי אלו רגעים צעקניים במיוחד). עם זאת, הבטחון העצמי המופרז שלה הוא מרכיב שממשיך להטריד במידה לא קטנה (ואין צורך להמרח על הנגנים בשביל להוסיף על זה), ואם לא תוריד קצת מהמינון, יגיע לבסוף אותו שיר שלא יעשה עמה חסד, והקהל יצביע ב-sms, או שלא יצביע בכלל. ואגב, מצפיה בקליפ הסלולרי שלה בערוץ 24, היא חייבת להפסיק עם עוויית השפה שמזכירה יותר מכל את מיקי גבע בחיקוי שלו לשר שטרית כשהוא אומר \"אני יכול לנסות\".

ועכשיו משהו לגבי השופטים, שהקפדתי להתעלם מהם בטורים האחרונים. מאז תחילת העונה הזו נשברו כמה שיאים: הראשון היה מספר השופטים שיושבים דרך קבע באולפן. למיטב זכרוני, בעונות הקודמות יוני בלוך ודפנה לוסטיג, שהיו טובים מרוב עמיתיהם לשיפוט, לא זכו בכבוד הזה למשך כל העונה, לכן ממש לא ברור מה נשתנה השנה. שיא שני היה רמת הביזאר אליה נקלענו כאשר החליטה ההפקה לתת לשני שופטים בכל פעם להעיר רק חמש מילים לכל מועמד מפאת חוסר הזמן. הרי לתת למי מהם להגיד רק חמש מילים (כשרק זוג המילים \"ערב טוב\" תופס כבר חצי) זה כמו להשאיר דלת של ב.מ.וו. פתוחה עם המפתחות בפנים - ברור שהם יגנבו יותר זמן. מה גם שאצל מרגול כל מילה = משפט, ואם מוסיפים את כל הדאחקות של צביקה הדר שנאמרות בנושא, הרי שנגיע בכל מצב לאותו בזבוז זמן. עם זאת, למען שלוותנו הנפשית בבית, אני מציעה להחיל את חוק חמש המילים על כלל השופטים בכל הביקורות, כיוון שממילא כל משפט שהם פולטים מעבר לחמש מילים האלה הוא בגדר שטויות מקושקשות.
בכלל, נראה לי שיוֹתֵר מיוּתַר מצביקה פיק בפאנל השופטים הנוכחי יהיה המשפט הבא שלי על כך שהוא מיוּתַר בתכנית, ובכל זאת: אם עד היום נאלצנו לשמוע אותו נסחב אחר שאר השופטים בהמהומים מוזרים, סורק כל מתמודדת סריקת רנטגן מבעד למשקפי השמש שלו, הרי שעכשיו יש לו גם מקבילה, שגם היא פליטת אירוויזיונים, גם היא מקפידה על הופעה חיצונית פרובוקטיבית וגם היא נוטה להחמיא למתחרים כל אימת שזה נראה אבסורד (ע\"ע דניאל ברזילי).  לכן, נשמח לרענון בגזרה הזו.

סליחה?!

לסיום – כמה מועמדויות משלי:

הביצוע הטוב ביותר: רוני דלומי \"החיים יפים\" VS. אור קולנברג \"היום היום\".

הביצוע הגרוע ביותר: דניאל ברזילי ל\"כל מה שנשאר\". גם אם נוסיף לו ניקוד על שיר מצויין ועל שליטה מיומנת באיך מתפקדים במצבי חירום כשאתה שוכח את המילים, אי אפשר להתעלם מכמות הזיופים פר דקה שהונפקו. ולא, במקרה הזה גם סיפור חיים כואב לא יעזור.

הפתעת הערב: ראם כהן עושה ל\"עטור מצחך\" את מה שאלי לוזון עשה בזמנו ל\"גשם\" של בנזין: כבוד מזרחי אותנטי. ואני בטוחה שאייל גולן מתבאס על החידוש שנגנב לו מ\"עבודה עברית 3\".

ההופעה ההזויה של הערב: ולדי בלייברג עושה סיבובים משולהבים על הבמה בשכרון חושים תוך הפלצט \"לאן שלא תלכי\". אני יודעת שזכית באינספור תחרויות שירים, ולדי, ומודעת לכך שבודדים ניחנים בקול המוזהב שלך, ובכל זאת - מה ששירי מיימון מרשה לעצמה, אתה לא יכול לאמץ!

המתלבש הטוב ביותר: ישראל בראון - החבר של המלבישה והסטייליסטית. מה לעשות, לא מצאתי אחד מתוך הנבחרת שניתן להעניק לו את התואר, אלא אם מחשיבים את גומות החן של מזל פיקדו שהן לא באמת משהו שיכול להתחרות ב\"פרוייקט מסלול\".

המתלבש הגרוע ביותר: רוני דלומי - נא להשליך את עגילי הדמאר לפח, להפקיר את עצמך מרשות ליאת אשורי ולחזור לג\'ינס, הטי שירט והשיער האסוף.

בשבוע הבא:
איזה כיף, סוף סוף דואטים - החלק בתחרות שנתן לנו את ההזדמנות להתאהב בזהבית פסי בעונה 4, לרעוד משילובי קול הרמוניים ולגלות פן אחר באישיותו של כל זמר. וטיפ קטן למועמדים: שירים של אתי אנקרי הם מתכון בטוח להצלחה. המשך יבוא...