"I never help. I get in trouble and Buffy saves me"

זוכרים שכשכתבתי על "באפי נגד דרקולה" דיברתי על תיקונים לעונה הרביעית? ובכן, הפרק הזה הוא התיקון הגדול מכולם בינתיים, והוא מתייחס לדמות של זאנדר.

העונה הרביעית לא היטיבה עם זאנדר, בלשון המעטה. הוא הרגיש זנוח ומושפל. באפי ו?ווילו בקולג`, הוא לא. באפי ו?ווילו גרות לבד, הוא משכיר את המרתף מהוריו. לבאפי יש את ריילי, לווילו יש את טארה, ומה יש לו? אקס-שדה שאף אחד לא ממש אוהב, לא ממש טובה בלהיות אנושית, חסרת טקט בצורה מזוויעה שרק מביכה ומפדחת אותו בכל הזדמנות שיש. הוא החליף עבודות כל שני וחמישי, ללא עתיד ברור, ללא תוכניות, ללא כיוון. המילים "רגשי נחיתות" לא מתחילות אפילו לתאר את מה שעובר עליו, וראינו את זה ברור מאוד בפרקים כמו "Fear, itself" ו"Restless". הוא קיבל הכי פחות זמן מסך מכולם, הדמות שלו כלל לא התפתחה ולא הייתה לו עלילה ממשית (חוץ מהסיפליס או יחסי האון-אוף שלו עם אניה). דוגמא עגומה במיוחד למצב שלו היא דווקא קטנה וחסרת משמעות שכיוונה בעיקר לפן הקומי, אבל אם חושבים עליה לעומק זה מעציב - בפרק "This year`s girl" הוא מתחשמל מהלייזר-בלאסטר, ואף אחד אפילו לא שם לב, או בכלל מסתכל לעברו. אחלה חברים.

ואז מגיע התיקון המיוחל – פרק שלם שמתעסק רק בו (מישהו זוכר את הפעם האחרונה שזה קרה? "The Zappo" בעונה שלישית) ולמעשה מסיר מעליו את קללת העונה הרביעית בכל מובן אפשרי. קודם כל – הוא עובר מהמרתף לדירה מפוארת ומכובדת. שנית, הוא מקבל עבודה יציבה שהוא טוב בה. שלישית, היחסים שלו עם אניה מקבלים מימד יותר עמוק ורציני, כשאפילו מוזכרות כאן המילים "אהבה", "מחויבות" ו"עתיד". רביעית, הפוקוס הכללי נוטה אליו. לכולם פתאום אכפת ממנו, הם מנסים לעזור לו, מתעניינים...

מבחינה פסיכולוגית, הפיצול בין הזאנדרים גרם לכך באופן עקיף. שימו לב שמההתחלה, הרושם שלנו הוא שזאנדר הרגוע, הבטוח בעצמו וה"קול" הוא שד, לא אמיתי, בעוד שזאנדר הלוזר שמפשל, נראה מוזנח, הלחוץ והאמוציונלי, הוא הזאנדר שלנו. הפרק מוביל אותנו לחשוב כך בכוונה (המטבע, העובדה שאנחנו מלווים את זאנדר א` וע"י כך מגלים מה בעצם קורה, העובדה שזאנדר ב` תוקף מיד את זאנדר א`, זאנדר ב` שמבין את אניה במעבר הפתאומי שלה לאנושיות...), אבל למעשה, אם תהיו כנים עם עצמכם, גם בלי כל ההכוונות האלו היינו מיד מזהים את זאנדר הראשון כאחד האמיתי. למה? כי זה מה שלימדו אותנו. התכונות של זאנדר ב` מעולם לא צצו בזאנדר שלנו. זה לא הוא, וגם זאנדר בעצמו (הראשון) מודה בכך. "זה לא יכול להיות, זה כישוף". ההכרה בכך ששני הזאנדרים הם הזאנדר האמיתי למעשה מביאה את התיקון. זאנדר בעצמו, וגם הצופים, נאלצים להכיר בזה שיש בו עוד תכונות שלא נראות לעין. מה יותר פשוט מלהעמיד מראה מול עצמך ולבחון אותך מבחוץ? וזה מה שהפרק הזה עשה לו, רק בצורה הרבה יותר ויזואלית וברורה ע"י יצירת הכפיל. בסופו של דבר, כשהוא רואה בעצמו את כל מה שהוא לא חשב שיש בו, ומכיר בכך שהצד השני קיים בו, הוא מגיע ל"מנוחה ולנחלה". סוף-סוף הוא יכול להיפטר מרגשי הנחיתות ולהתחיל לחיות את חייו.



קצת לגבי הסיום – ה"הארה" של ריילי "But she doesn`t love me" קצת מפתיעה. עוד לא ברור אם מדובר בחוסר בטחון בסיסי שלו או באבחנה מיוחדת, בייחוד לא לנוכח הפרק הזה (בו הם מתפקדים כזוג נורמלי לכל דבר. טוב, אולי לא נורמלי – הוא מגונן, היא חסרת בטחון, אבל יחסית). מעניינת העובדה שהוא טורח לציין את זה דווקא בפני זאנדר, בייחוד לאור הסצינה הראשונה בפרק בו ישנה השוואה בין באפי-ריילי כזוג המושלם לבין זאנדר-אניה המוזרים והמרוחקים.
המבט של זאנדר בסוף אומר את הכל – גם לגבי הקראש הישן והידוע שלו על באפי וגם לגבי ההכרה שלו בהתנפצות האידיאליזציה שהוא בנה מהיחסים של באפי-ריילי.

פרק קומי לחלוטין, שעובד בעיקר על פאנצ`ליינים ועל סיטואציות, ואפילו קצת סלאפסטיק וקומדיה פיזית. די נדיר לקבל שני פרקי קומדיה אחד אחרי השני, למרות המטרות שעמדו מאחוריהן. ידענו שהמצב הקיים לא יכול להמשך, אבל אני באופן אישי הייתי שם את הפרק הזה קצת יותר מאוחר בעונה. זה פרק קלאסי ל"הפוגת עלילה" כמו "דופלגאנגלנד" או "מכושפת, מבולבלת...". השילוב שלו בשלב הזה ובעיתוי הזה קצת מפריע.

את רוב הסצינות (זאנדר א` וב`) שיחק ניקולס ברנדון בעצמו, אך בסצינות המשותפות של שניהם שיחק איתו אחיו התאום, קלי (ניק וקלי הם השמות האמצעיים של הברנדונים) בתור הזאנדר הרגוע. קלי גם ביצע את רוב הפעלולים של זאנדר ומהפרק הזה ואילך החל לעבוד מדי פעם בסדרה ככפיל זאנדר.

אין ספור. החל מ"דופלגאנגלנד", "תשוקות", "חסרת ישע", "חסרי מנוחה", מה שרק לא תרצו. מה זה תרם? בעיקר תחושת המשכיות לפיתוח הטבעי של דמותו של זאנדר לאורך הסדרה. וכמובן, רגעים קומיים.

"!We`re completely identical" -
"?Hey, do you suppose we`re both Xander" -