ילדים זה שמחה

\"ילדים זה שמחה\", אומר פתגם פולני עתיק, \"במיוחד כשהם ישנים\". גם על סט ילדים זה שמחה, במיוחד כשההורים שלהם לוקחים אותם הביתה.

כמו בבית, לילדים קטנים על סט יש נטיה חמורה לשבור ולהרוס, רק שבבית אין מצלמות שעולות 450 אלף דולר וקלטות שמכילות את הפוטג\' של כל מה שצילמנו ביומיים האחרונים במדבר יהודה. כמו בבית, לילדים קטנים יש צורך עז לתקוע את אצבעותיהם בשקעי חשמל. רק שבבית אין גנרטורים וחיבורים של אלפי ואט. כמו בבית, לילדים יש נטיה להתחיל לבכות ולצרוח ברגע הכי לא מתאים. רק שבבית אין שחקן שחייב לצאת להצגה לפני רבע שעה, כשהם הורסים לו טייק אחר טייק אחר טייק (ונרדמים כל פעם בין הטייקים, רק כדי שנאמין שע-כש-יו אפשר לצלם, נו, הוא שותק, נו – סאונד רול, מצלמה רולינג, שלוש, שתיים, אאאאההה! שיט! לא שוב!).

 אצל ילדים יותר גדולים זה יותר קל, ובאופן מפתיע יש להם הרבה מוטיבציה לעבוד קשה ולשמח את הבמאי. מצד שני, אז מתעורר \"פרדוקס הטייקים של פער הגילאים\", מילכוד מהסוג הדגלאס אדאמסי – או הג\'וזף הלרי, אם תרצו. אתם מבינים, מספר הטייקים הממוצע לשוט מורכב, כולל דיאלוג, הוא בדרך כלל 5-6. הראשון הוא חזרה מצולמת, בשני השחקנים מתחממים, השלישי בסדר, ואז אפשר להתחיל לעבוד באמת. ילד, מצד שני, לא ממש עובד בשיטת סטניסלבסקי. הוא פשוט מדבר כמו עצמו, מה שמבוגרים שכחו איך לעשות מול מצלמות, ולכן זה יוצא כל כך אמין – כל עוד זה בטייק הראשון. או השני. אם יש לכם ממש הרבה מזל, גם בשלישי הוא יהיה בסדר, לפני שהוא יתעייף ו/או יתחיל לחזור על עצמו כמו תוכי, ואז יהיה חסר סבלנות גם בשוטים הבאים. עכשיו, תעשו את החשבון בעצמכם.


זהו את השחקן ילד הטוב ביותר בכל הזמנים וזכו בנקודות

וכמובן, מעל סט שמצריך ילדים תמיד מרחפת אימת \"הבןשלמנהלתהתוכניות\". לרוב, לא קשה לחסום ילדים שלא מסוגלים לשחק: ההורים האמביציוניים שלהם מביאים אותם לאודישנים שוב ושוב, הם נכשלים שוב ושוב, בוכים שוב ושוב, ונגמר. אבל כשההורה הדוחף היא מנהלת התוכניות של הערוץ, פתאום מתווסף צלצול מאוד מאיים למילים הכל-כך נדושות \"ומה אכפת לכם לנסות, הוא כזה ילד מוכשר...\". שלא לדבר על \"ושלא תעזו לחתוך אותו בעריכה, אתם מבינים?!\". נשמע כמו סיטקום? כן. וגם כמו הפוסט-פרודקשן שלו. ולמה זה כל כך מפחיד אותנו? כי כשילדים הם שחקנים רעים, הם ממש רעים. ממש מ-מ-ש רעים.

שלא תבינו לא נכון: כשהם טובים, הם ממש טובים. ממש מ-מ-ש טובים. יותר מהרבה שחקנים הרבה יותר מבוגרים. הם אמיתיים להפליא ואף להחריד מדי פעם, נושאים על הכתפיים הדקות שלהם סצינות כבדות ומורכבות ומוסיפים אמינות לכל התרחשות, גם אם הם חלק, אהמ, קטן ממנה. כמובן שזה לא מונע מההפקה לקלל מקרב לב. אבל לא את הילדים, לשם שינוי, אלא את משרד העבודה ונהליו הנוקשים, המאפשרים לנו לצלם אותם עד ארבע שעות – ברוטו – ביום, שלוש פעמים בשבוע.

כן כן, אני יודעת, זה לטובתם. אבל נסו אתם לעמוד בפני דמעותיו השקטות והענקיות של ילד מתוק וחכם להפליא בן 7, שחותכים לו קו עלילה שלם פשוט כי אין זמן לצלם אותו. ארבע שעות ברוטו זה זמן מגוחך: הוא צריך להגיע, להתלבש, להתאפר, לשנן את הטקסט שהוא לא הספיק בבית, לעשות חזרה, לצלם כמה טייקים, לחכות קצת בזמן שמציבים את המצלמה בצד שני- - ואופס, נגמר הזמן. לא נורא, גם בסצינה הזו לא תקבל קלוז-אפ, ואת הסצינה הבאה שלך נחתוך. אני רוצה לראות את פקיד משרד העבודה שיצליח לעמוד מול הדמעות האלה, ולהגיד לילד – בפנים  – שהוא לא אישר לצלם אותו רק השבוע פעם אחת שמונה שעות במקום שלוש פעמים ארבע שעות, כי זה לטובתו.

אומרים שילדים שחקנים מאבדים את התמימות שלהם מוקדם. זה נכון. החל מגיל חמש הם מתנדבים בשמחה ואז מתחננים לשקר למשרד העבודה, אם רק יתנו להם. הם הרי טובים בזה. הם שחקנים.