נשיכות קטנות
סיכום שני הפרקים הראשונים של \"חצויה\".
מאת: נורית הוראק
פורסם: 29-05-2009
33 תגובות
\"דמות התנתקה מהצללים. פיה התייבש. אמא לשניים נמצאה מתה, חשבה. הדמות התקרבה לעברה, נכנסה לתוך השטח המואר באור הירח הקרוב אליה. לרגע חשבה לברוח. ואז ראתה את פניו. הוא היה צעיר, נער יותר מגבר, דק וחיוור, נראה כבן אחת עשרה לאור הירח. הוא הבחין בה וקפא כצבי מול הרובה. הם היו לכודים זה במבטו של זה. עיניו היו כהות, מלאות פראות וכוכבים. אבל פניו היו אפורים. אפורים כמעט כמו שיערו הכסוף. בכאב פתאומי נוכחה לדעת שהוא יפה. הדמעות שצרבו את עיניה קרעו את כבליו, והוא ברח, בעוד היא יושבת ובוכה על כל הדברים האבודים\".
(\"צל הירח\", אנט קרטיס קלאוס, 1991)
נתחיל בחדשות המרעישות: אליענה בקייר היא הקוטלת החדשה, והיא לבדה וכל זה. או שבעצם, לא. בעצם יותר נכון לומר שהיא הריילי החדשה, כי גם ל\"חצויה\", טלנובלת הערפדים החדשה של הוט, יש יוזמה משלה, כפי שאנחנו למדים בדקות הראשונות של הפרק. זאת אומרת, אם ריילי היה שילוב של קנדרה, פיית ופרופ\' וולש... התחושה של עירוב תפקידים וסדרות בכל הנוגע ל\"חצויה\" היא לא מקרית. החצויה שואבת השראה מחומרים ישראלים ואמריקאים, מיתולוגיית הערפדים וטלנובלות נעורים ארגנטינאיות. התוצאה היא מיש-מש חביב לעיתים בעל פוטנציאל להתקדם. למעשה \"החצויה\" היא לא ממש סדרה ישראלית ולכן לא מקרי אולי שמילות הפתיחה שלה נאמרות בלטינית. זאת משום שבישראל של \"החצויה\" בתי הספר התיכוניים נראים כמו פנימיות בריטיות יוקרתיות, התלמידים לבושים כאילו היו על הסט של \"אחת שיודעת\", בניינים הם בני חמש מאות שנה וערפדים מקפצים בנחלת בנימין. הניתוק מישראל המציאותית הוא כל כך גדול עד שכשאחת הדמויות מנסה לספר פאנץ\' שמאזכר סרט בורקס הוא נראה תלוש ולא מתאים לשאר ההתרחשויות.
אז מה למדנו על מיתולוגיית הערפדים של החצויה משני הפרקים הראשונים? הערפדים בחצויה הם מן כל יכולים כאלה (במיוחד אם הם יון תומרקין), הם קוראי מחשבות ומסוגלים למחוק זיכרון. יש להם מנהיג שהוא חצי ערפד וחצי בן אדם, והוא מחפש יורש. יש איזה גוף שב\"כניקי שעוקב אחריהם ויש פרח שמסוגל לגלות ערפדים (רק תחשבו כמה הוא היה יכול להיות שימושי בסאנידייל). צמד הפרקים הראשונים הציג מספר נקודות טובות: הסיפור הפותח הראה דמות שהיא ספק צייד ספק ניצוד במעין היפוך תפקידים נחמד. נער שרץ ברחובות תל אביב וברגעים הראשונים נדמה שבורח מערפד, למעשה בורח מבקייר וחבריה החיילים ומסתבר שהוא ערפד במנוסה. לאחר מכן אותו ערפד הופך לצייד כאשר הוא נדחק לפינה ונושך קורבן מזדמן רק כדי להפוך לניצוד שוב בידי מועצת הערפדים (כן, כאן לערפדים יש מועצה) שמענישה אותו ודנה אותו לכליה.
אלכס אנסקי הבריק כמנהל התיכון. לפעמים הוא היה נדמה לי קצת כמו פלוטי, לפעמים הוא היה אכזרי כמו סניידר, לפעמים הוא היה בירוקרט ובעל שיגעון גדלות כמו המנהל מ\"קלרה הקדושה\" (בכלל עיצוב התיכון מזכיר מאד את הסרט, אולי בגלל שהוא אחד ממקורות ההשוואה היחידים לפנטזיה ישראלית בגיל הנעורים), ולפעמים הוא הזכיר לי איזה שדרן חביב אחד שהייתי שומעת בימי היסודי כל יום לפני בית הספר. כך או כך, אי אפשר להגיד משהו אחר על הליהוק של אנסקי חוץ מ\"מושלם\". דמויות משנה אחרות שהתבלטו לי לטובה שייכות לשני שחקנים צעירים ולא מוכרים (לפחות לי): עומר (ידידיה ויטל) בתפקיד הידיד הטוב, הגיקי והמאוהב של אלה החצויה, שקצת מזכיר את דני סטרונג, וגיא (אבי קורניק) אחיה של אלה, שהזכיר לי את צ\'אק מ\"אחת שיודעת\" בהערות הסרקסטיות שלו, והפך לאחר הצפייה בשני הפרקים הראשונים לדמות האהובה עלי, עד שממש חיכיתי לכל ההופעות המעטות שהיו לו על המסך. ויש גם את סשה דמידוב, שבינתיים לא ברור כל כך מה הוא עושה שם, אבל רציתי להזכיר אותו בתור נקודה טובה בהיותו, נו, סשה דמידוב.
בצד הבעייתי משהו של הפרקים הראשונים אפשר למנות הגשה לא אחידה שנעה בין שנינויות וביצוע טוב ואמין (בעיקר בקטעי התיכון), למה שנראה כהפקה חובבנית שבה חלק מהשחקנים עדיין לא מצאו את הדמות שלהם, ולכן דרך העברת הטקסט אינה משכנעת ולעיתים אף מייגעת. החובבניות הזו גורמת להחלטה לשדר את הסדרה ב- VOD ולהגביל את הפרקים לאורך של 24 דקות (קצר יותר מפרק רגיל של טלנובלה ישראלית) להיראות כהחלטה נכונה. בעיה אחרת היא שבפרקים שראיתי, דמויות המשנה המצוינות שהזכרתי קודם הפכו מבחינתי למוקד וקצת האפילו על הדמויות המרכזיות, שנשארו בשלב זה לא ברורות, לא ממוקדות ולא מושכות מספיק לקהל שעבר את גיל הנעורים. נותר רק לחכות לשאר הפרקים ולקוות לשינוי חיובי.
לסיכום: התחלה חובבנית משהו אך מבטיחה. תנו עוד שורות לסשה, לשרון אלכסנדר ולתומר שרון!
ציון כללי: 7
ציטוטים ערפדיים נבחרים:
שמיל בן ארי (לאחר שסיפרו לו שאדם ננשך): בכל מקרה הם אמורים למות בסוף.
יון תומרקין: אני קורא מחשבות. עכשיו סתמי.
ושוב שמיל בן ארי (לאחר שאמרו לו שהוא מחזיק בטבעת של מישהו אחר): יש לי גם את כל האצבע אם מישהו רוצה לראות.