נשואה למאפיה

אורנה: \"אני רוצה למות זקנה, מול הטלויזיה\"
הבורר: \"אני מעדיף למות כשאני עושה משהו מעניין, ולא משועמם שצופה באנשים אחרים שעושים דברים מעניינים\"

יש מעט סדרות שמצליחות לרתק אותי ממש למסך הטלוויזיה. הסדרה \"הבורר\" הצליחה לעשות זאת למן הרגע הראשון בה נתקלתי בה. הסדרה הצליחה לגרום לי להתנתק לחלוטין מעיסוקיי האחרים ולהתרכז רק בה בכל פרק שמשודר החל מתחילתו ועד לסיומו (בהתחשב בעובדה שאני עובדת סוציאלית שעבדה בעבר עם עבריינים, אולי בעצם לא צריך להתפלא...).

בעוד שכעובדת סוציאלית מעולם לא הרגשתי שמץ של התלהבות מסיפורים על שוד, השלכת רימונים על בתיהם של אנשים \"סוררים\", עסקאות סמים וכד\', ובודאי שלא חשתי שום רצון לעזור לדמות עבריינית \"להצליח\" בעולם הפשע, הסדרה הזו הצליחה, במובן מסוים, \"להעביר אותי צד\".

הנושא העיקרי שריתק אותי במהלך הצפייה בסדרה היה ועודנו היחסים בין נדב לאביו. למשה איבגי יש נוכחות מכשפת. בכל פעם שהוא פותח את הפה קשה להסיר את המבט ממנו. בפגישה הראשונה בין נדב לאביו הרגשתי צער על נדב. רציתי שהוא יזכה לקבל הערכה מאביו, שהאב יבין כמה הוא יכול לעזור לו ולהשפיע עליו.

בדיעבד, כשהתגבשה בין האב לבנו אותה הערכה שנדב כה כמה לה ונוצר ביניהם \"חיבור\", שהגיע עד כדי כך שברוך סימן את נדב כיורש, שאלתי את עצמי: \"האם זה באמת מה שאת רוצה בשביל הבחור הזה?\". האם אתה באמת חפץ שנדב יהיה מנהיג של עולם שהרשע והפשע חוגגים בו? עולם שבקלילות פוגעים בו באשה בהריון, קוברים אנשים חיים, מאיימים והורגים? עולם שבו איש כמו שימי אנג\'ל, שלכאורה מתעסק ב\"שוליים\"  של עולם הפשע, מרגיש צורך \"להתקדם\" ע\"י יריה במי שגידל אותו? עולם שבו החברים הכי טובים שלך מוכנים לרצוח אותך? זה העולם שאתה מאחל לילד הזה? זה העולם שאני מאחלת לו?

אז לא. ברור לי שזה עולם שאני לא מאחלת לאף אחד, ובכל זאת, מצאתי את עצמי מחזיקה אצבעות להצלחתה של פעילות בלתי חוקית בעליל במהלך הצפיה בסדרה. דוגמא טובה לכך היא הסצינה שבה יוסי שודד את הכספת של יגאל הנאצי.

אז נכון - כבר אמרו חז\"ל ש\"הגונב מגנב פטור\", ואמת - הקטע הזה היה עשוי בצורה מעולה, שהצליחה לשלב באופן מושלם בין החלומות הגרנדיוזיים של יוסי לבין השלומיאליות שלו (יוסי נצפה יוצא מהבנק עם הכספת רק כדי לראות את רכבו נגרר וזקנה עם מקל מצליחה לגרש אותו מהמונית שלה..), ועדיין מדובר במעשה פשיעה וקשה לי לעכל את העובדה שממש ייחלתי להצלחת מעשה השוד. באמת רציתי בכל מאודי שיוסי יצליח ישדוד ליגאל את היהלומים ויראה לבורר ולאבי שהוא לא כזה לוזר. בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי \"מה יש בה בסדרה הזאת שמצליח לגרום לי לחבב פושעים?\".

קשה לי, למשל, שלא לחבב את אבי \"הטחול\". נכון, הוא רוצח ובוגד וגם לא לגמרי שפוי, אבל החום והרוך והאהבה שהוא מפגין כלפי אשתו ובנו ואפילו המאהבת שלו, כמו גם אומץ הלב וחוסר המוכנות שלו להיכנע, לא מאפשרים לי \"לשנוא אותו\" באמת. הוא מחפש את הזהות שלו מול הצל הגדול שהטיל אבא שלו, והוא מאמין אמון נאיבי באנשים שהוא אוהב.

דוגמא מצוינת לכך היא הסצינה שבה ה\"חברים\" שלו באים אליו וחייו מצויים בסכנה. אי אפשר שלא להעריך את ההבנה המהירה שלו את המצב ואת ההתנגדות שלו, ויותר מזה, קשה היה לי שלא לרחם עליו כאשר אבא שלו מיהר לבקר אותו בחריפות במקום לשאול לשלומו – שהרי חלפו רק דקות ספורות אחרי שחייו ניצלו – ומטיח בו שהוא \"טיפש\". כאב לי הלב על הבחור. באמת.

את \"עמרם הבולדוג\" באמת שאי אפשר שלא לאהוב. הוא נאמן, הוא חכם, הוא תמיד מציע מהאוכל שלו לאחרים, הוא דואג שהטונה שהוא אוכל לא תהיה קשורה לפגיעה בדולפינים. הוא אפילו מתנצל לפני שהוא שורף לאירנה את הבית, מבקש שתיקח את מה שחשוב לה. נשמה טובה, הבחור... כי זה מה שמייחד את דמויות העבריינים בסדרה - הן לא באמת \"רעות\" ברמה של שחור לבן. יש בהן כ\"כ הרבה דברים חיוביים, שקל לשכוח את העובדה שהן עושות מעשים נוראיים באמת. מזכיר קצת סדרה מפורסמת אחרת...

 
ומנגד, הדמויות ה\"טובות\" בעייתיות לא פחות, ולמעשה, אין בסדרה הזאת דמות מסוימת שניתן לומר עליה שהיא ממש \"טובה\". הנה מספר דוגמאות: . 

נדב - לכאורה, הוא משויך  לצד של הטובים. עובד סוציאלי העוזר לבני אדם, מוצג לנו כבר מתחילת הסדרה כמי שעושה מניפולציות ובוחר אילו חוקים לכבד ועל אילו לעבור ומתי.
הוא משקר לחברות שלו, בוגד בהן, מלמד את אמא שלו איך לגרום ל\"אבא\" שלו לחזור הביתה על ידי שימוש בכל דרך נלוזה אפשרית של דחיקת האב לפינה (סגירת חשבון הבנק,  מניפולציה של האחות). יש בו את הביטחון העצמי שכל כך מאפיין את האב הביולוגי שלו, זה שזועק \"אני יודע יותר טוב מכולם\" ו\"התוצאה היא החשובה\".

אורנה - החברה של נדב, שמתוארת על ידו כמי ש\"מחברת אותו לקרקע\" ושונאת את העולם העברייני מוכיחה דווקא שאמא שלו צדקה – נשים באמת מחפשות כסף. עובדה שכשנדב מביא לאורנה כסף רב היא מקבלת אותו בחום שלא ראינו אותה מפגינה קודם כלפיו, אף שהיא יודעת היטב מהו מקור הכסף הזה.

אירנה - זו שעובדת בבית חולים ומצילה חיים כדרך קבע הופכת לחולת אהבה מטורפת שמוכנה להרוס לאהוב שלה את רכבו. אבל לה עוד אפשר אולי לסלוח, שכן מדובר בהתנהגות בלתי שפויה. יש אחרים שאי אפשר לסלוח להם, כמו...

מדמוני –האיש בעל פוזת \"השוטר הישר\" שכביכול סדר יומו סובב סביב שליחת עבריינים לבית הכלא מתגלה ברגע האמת במלוא מערומיו. אחרי שקוקי – האישה שנדמה היה שנפל ברשתה - נאנסת ומבינה שאין לה, בעצם, שום סיבה להישאר במקום שבו היא נמצאת, היא מצפה ממנו לאיזשהו רגש אנושי של הזדהות ומחלה, אבל דווקא אז הוא מודיע לה באופן חד משמעי שהיא צריכה להמשיך לסכן את חייה ואת גופה עבורו, ובתמורה \"תקבל\" פטור מכניסה לכלא ומצו עיכוב יציאה מהארץ. באמת יפה מצדך.

אכן, לקח לי זמן מה להבין זאת אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה לא שאני \"אוהבת את הרעים\", אלא שפשוט אין בסדרה הזאת דמויות של אנשים \"טובים\" שאפשר לאהוב.

הסדרה באמת עושה עבודה טובה בכך שהיא מציגה בצורה ריאליסטית את הדמויות כמורכבות ועגולות. יחד עם זאת, הסדרה לא מציגה, לדעתי, באופן ריאליסטי את עליבותו של עולם הפשע, ובמקרים רבים מדי \"חוטאת\" בגלוריפיקציה של העולם הזה, שמוצג כ\"עולם זוהר\". החשש שלי הוא שבני הנוער שצופים בסדרה עלולים לפרש באופן שגוי את התמונה הזאת ולשכוח שמדובר בעולם אלים, מכוער, חסר עכבות ומסוכן מאד.

העיסוק בסוגיה הזאת של ריאליזם מול פנטזיה מביא אותי לנקודה הבאה שרציתי לדון בה והיא הקשר בין הדמויות שבסדרה לבין הדמויות ה\"אמיתיות\" והמוכרות לקהל.

על הפנטזיה ועל המציאות

כמובן שבעולם המציאות אין אדם בשם \"ברוך אסולין\" שהוא \"הבורר\" ושכל הדמויות בסדרה הם פרי דמיונם של התסריטאים. ועדיין, מי שקורא עיתונים ועוקב אחר מעללי העולם התחתון יתקשה שלא לתמוה על החירות שנטלו לעצמם כותבי התסריט בעיצוב הדמויות, והנה מספר דוגמאות:

הסדרה מתייחסת בקביעות לעיר גבעת שמואל. עיר זו מזוהה עם \"משפחת אלפרון\" המפורסמת שאין צורך להציגה. בזמנו, תוארו בתקשורת מאבקים של משפחת באחים הררי והתקשורת הרבתה להציג זאת כ\"מלחמת כנופיית גבעת שמואל בכנופיית פרדס כץ\".

השם \"אסולין\" דומה מאד לשם \"אסלן\", יחזקאל אסלן נחשב כאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל, עד שהתנקשו בחייו.

הערבוב בין הדת לפשע לקוח גם הוא מהמציאות. מוטיב ה\"חזרה בתושבה\" חוזר על עצמו בקרב המשפחות השונות. למשל: איבון רוזנשטיין, אשתו של זאב, חובשת כיסוי ראש ואף מעבירה הרצאות בנושא החזרה בתשובה, מספרים על מספר חברים במשפחת אלפרון שחזרו בתשובה, יוסי הררי מציג עצמו כמי שחזר בתשובה וכו\'.

במהלך אחד הפרקים מזכיר אבי \"הטחול\" מסעדה בבעלות המשפחה. ישנן לא מעט מסעדות שמופעלות בפועל על ידי ה\"משפחות\" המוכרות. בתקשורת נטען שזו דרך קלה ל\"הלבנת כספים\", אבל בנימה אישית אני חייבת להעיר שהאוכל במסעדות האלה תמיד טעים ומשביע והיחס לקהל הסועדים מצוין.

בהחלט נראה כאילו מישהו רקח מרקחת שלמה מסיפור חייהם של המשפחות המפורסמות (בעבר של רוב חברי המשפחות מסתתר בד\"כ סיפור עסיסי על שוד בנק דרמטי), ותרגם את זה לסדרת הטלוויזיה החביבה הזאת.
 
אולי אשמע פרנואידית אבל הדיוק הזה בפרטים מחד וההצגה של הפושעים כאנשים בשר ודם מעוררים אצלי איזושהי תחושה שמא יוצרי הסדרה מקבלים \"הוראות מגבוה\" כשהם מציגים את עולם הפשע באור חיובי כל כך.

רמז לכך ניתן אולי למצוא בסצינה שבה אבי \"הטחול\" מכתיב לעיתונאי שמבקר ב\"ארמונו\" כיצד הוא מבקש להיראות בתקשורת, ובאמת אח\"כ ניתן לראות שה\"הוראות שחילק\" בוצעו אחת לאחת (האם היה כאן מסר סמוי לקהל הצופים שככה זה עובד גם ב\"מציאות\", קרי: הסדרה?).

עוד רמז מתוחכם ניתן אולי למצוא בכך שבמהלך הסדרה נשזרו מספר סצינות מהסרט הידוע \"מיזרי\" (עם קייטי בייטס בתפקיד הבלתי נשכח). למה זה יכול להיות רמז? ב\"מיזרי\" חוטפת פסיכופטית סופר ומכריחה אותו לכתוב את הספרים שהיא אוהבת. האם מישהו \"חטף\" את היוצרים והכריח אותם לכתוב את הדרמה הזו, שהופכת את כולנו לסבלניים יותר כלפי עולם הפשע?

אין לי מושג מה התשובה האמיתית לכך, אבל אם התשובה היא חיובית מגיע אותו \"חוטף אלמוני\" שאפו גדול. הצליחה לו המזימה.