נסיעה בלב המאפליה

מאז שחלפו עברו להם ימי הבלו-סקרין המלאכותיים צילום נסיעה הפך לעניין לא פשוט, במיוחד בישראל, נטולת התקציב ועתירת צילומי הלוקיישן (כדי שיראה הכי ריאליסטי ויחסוך כסף על אולפן להפקה, כמובן).

יש הרבה דרכים לצלם נסיעה. יש חצובות שנצמדות בוואקום למכסה המנוע ועכבישי מתכת אכזריים למראה שמחזיקים את המצלמה על החלון הצדדי. אפשר להושיב את הצלם במושב לצד הנהג או מאחור, ולהקפיד לנסוע מ-מ-ש לאט, כדי שהמצלמה לא תרעד בהיסטריה. למעשה, אפשר גם להעמיד את האוטו על רמפה עם גלגלים שגורר גרר, פתרון הוליוודי ידוע ומוכר. אלא שבישראל, נטולת התקציב ועתירת הצילום בלוקיישן (ראו למעלה), זה גם לא מספיק ריאליסטי – האוטו יותר מדי גבוה – וגם הרבה יותר יקר מאשר סתם לדרוש מהשחקן לנהוג ולשחק במקביל. שיתמודד, למה איפה הוא, בלוס אנג\'לס?

אז מי שסובלים תמיד הם השחקן, שצריך לנהוג, לשחק, להסתכל מדי פעם אל הפרטנר שלו לסצינה ולהשתדל לא לעשות תאונה; הסאונדמן, שבדרך כלל, אחרי הרבה מאבקים, מוצא את עצמו שוכב על רצפת המכונית, מאחור, לרגלי מי שלא נמצא שם – ותמיד מתלונן על הסאונד של המנוע; והבמאי, שחייב לוותר על המוניטור היקר שלו או לחילופין למצוא את עצמו על אותה הרצפה – או, אם הוא דק מספיק, סגור בבג\'אז, חובק את המוניטור באינטימיות.

אבל בלילה? למה לטרוח כל כך, כשבכל מקרה לא ממש רואים שהאוטו לא נוסע? בלילה, חברים, מרמים את זה. האוטו עומד. המצלמה, ממוקמת בנוחיות על חצובה מבחוץ, מכוונת לקלוט רק את תאורת הרכב ולהחשיך את החוץ לבלאק. השחקן מתרכז בלשחק. הסאונדמן מכניס את הבום בנוחות דרך החלון. המנוע מושבת. הבמאי והמוניטור מתמזמזים בחוץ.

מי שמתרוצץ כדי לאפשר את אשליית הנסיעה הם מחלקת תאורה ועוזרי ההפקה. בלילה, פנסי אינקי וטוויני הופכים למכוניות נוסעות, החולפות על פני מר אוטו במהירות. פנסי קוורץ (הקרויים בחיבה תפוזים) משקיפים מגובה שני מטרים משני צידי האוטו, צמודים כל אחד לעוזר תאורה חסון (הצמוד בתורו לסולם) שמעביר אותו בתיאום מושלם עם הצמוד של התפוז השני כדי לדמות עמודי תאורה חולפים. ואם הארט השקיעו, צ\'קלקה מחנות המתנות לגבר הקרובה מצטרפת לחגיגה מדי פעם לאיזה סיבוב דאווין.

\"דיסקו אוטו\" קראו לזה באחת ההפקות הראשונות שלי, והקפידו להביא בירות לכל הצוות בשני הלילות המלבבים בהם צולמו כל הנסיעות. התוצאה היתה... מבדרת. ומי שלא ראה עדר של עוזרי הפקה מבוסמים מתחיל לרקוד בעקבות קיפוציו המשונים של עוזר תאורה, שלמעשה פשוט נכווה מהפנס הצמוד שלו, לא ראה עוזרי הפקה נבוכים מימיו.

דרך אגב, שלום. אני אסטרונעמי, עוזרת במאי ומנהלת תסריט בסדרות טלוויזיה, לומדת להיות במאית. אני מספיק זמן בתעשייה כדי לדעת איך עושים דברים, ומספיק חדשה כדי להתלהב מהם כיאות. המשפט החביב עלי בסט הוא \"נרמה את זה\": אחריו בא תמיד פרץ יצירתיות בלתי נשלט, ההופך עוזרי הפקה לרוח סערה, פנסים בודדים לכבישים מהירים ומלחיות למכשורי בדיקה עתידניים. או משהו. ככה עושים טלוויזיה בארץ: מרמים את זה. ויאמר הבמאי \"יהי גשם\", ויהי גשם.

בטור הבא: עשו לכם סערה משלכם.