האוס, עונה 5, פרק 24

ככה מסיימים עונה !

במהלך העונה דיברו הרבה על זה ש\"האוס\" קפצה מעל הכריש, ולמה היוצרים של הסדרה, על אף שהם מודעים לזה - באחד הפרקים הראו את האוס משחק בצעצועים ומארגן קפיצה מעל הכריש - לא מנסים לשנות את זה. הפרק האחרון הביא אותי למסקנה שזו לא הסדרה שקפצה מעל הכריש, זה האוס עצמו שאיבד במהלך העונה עוד ועוד חלקים מעצמו וזה אנחנו שהיינו שם וצפינו בו ולא ממש הבנו עד חמש הדקות האחרונות של הפרק.


האוס: וזו, גבירותי ורבותיי, ההמוספירה השמאלית. זה הצד שאובססיבי למציאת תשובות, זה שצריך שהדברים יהיו הגיוניים, הצד המפרש שמספר לנו את הסיפור של מי שאנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.
טאוב: זה גם הצד שטעה.




אבל בואו נתחיל בהתחלה. אחד הקווים הבולטים של העונות הראשונות של \"האוס\" היה עניין ההשלמה של כל מה שאנחנו לא יודעים לגבי אנשים, על איך אנחנו לפעמים ממהרים לתייג ולהכניס לתבניות, כי אלה התבניות שאנחנו מכירים, אבל האדם הוא תמיד יותר מהתבנית שאליה מכניסים אותו. דבר זה לא פעם התבטא גם בצורה התבניתית של הפרקים שמטרתה לכוון אותנו לכיוון אחד שאליו אנחנו רגילים, ולהפתיע אותנו כל פעם בצורה שונה. אחד הרגעים היותר זכורים לי לטובה הוא הקטע בפרק \"No Reason\" בו האוס הוזה ועובר ממיטת חוליו לחדר המדרגות, וקולט שאין לו זיכרון של אותו המעבר, ואנחנו כצופים מגלים את העובדה שזה שהתרגלנו להשלים לבד בראש את המעגל לא אומר שבאמת היה שם מעגל.
 
הפרק הזה עסק בהשלמות מעגלים ובסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך ולהתקדם. גם סיפורם של צ\'ייס וקמרון, שלכאורה לא מתקשר לעלילת הפרק, מתעסק בזה. כל עוד קמרון שומרת את זרע בעלה הקודם כי היא רוצה ללדת את ילדיו במקרה שדברים ישתבשו, צ\'ייס לא יכול להינשא לה כי יש לה ספקות. אבל ברגע שהפירוש שניתן לאותו מעשה הוא שלקמרון פשוט קשה להיפרד מהדבר היחיד שנשאר לה ממי שהיה בעלה, פתאום זה הרבה פחות מפריע לצ\'ייס.

אבל עלילת הפרק התחילה דווקא בפרק הקודם, כשנראה שהכוונה היתה לספר סיפור אחר. כשקאדי בילתה את הלילה עם האוס, נראה לצופים לא סביר שהיא תעזוב כל הלילה את ילדה כדי לעזור להאוס, אבל הנחנו שהיא מצאה סידור כמו בכל יום עבודה. לא היה סביר להניח שאחרי לילה אחד האוס כבר התנקה מויקודין, עד כדי כך שקאדי יכולה לעזוב אותו בלי השגחה ולחזור לחייה, אבל בגלל שזו תכנית טלוויזיה הנחנו שקיצרו עבורנו חלק מהתהליך כדי שהאוס וקאדי יוכלו לשכב האחד עם השניה לפני שהפרק ייגמר.

הבעת הרגשות של האוס בסוף הפרק נעשתה בצורה טובה כל כך שזה הרגיש נכון ואמיתי, גם אם יותר מדי טוב מכדי להימשך, שלא היה לי איכפת בכלל איזה מעגל אני צריכה להשלים בראשי לשם כך. וכשהתחיל הפרק האחרון, עם החולה שאינו משתלט על ידו השמאלית ואומר שזה לא הוא שעושה את כל מעשי הקונדס, נראה היה לי שאני יודעת לאן מכוונים הכותבים, כי הסיטואציה הזכירה לי את שירה של לאה גולדברג \"הילד הרע\":

באמת, זה איום: הם אינם מבינים -
זה הילד הרע שניכנס לי בפנים,
תמיד הוא ניכנס בי בלי כל אזהרה,
הילד הרע!

\"לך מפה!\" אני מבקש אותו,
כי אני רוצה לגרש אותו.
אבל הוא ניטפל וניטפל!
כבר ניסיתי הכל, אבל אין לי ברירה.
מה לעשות בו, בילד הרע?
או אולי - כשקצת אגדל -
יעזוב אותי וחסל?

חשבתי עד כמה בהאוס יש מן ילד רע שכזה, שלא עזב אותו גם כשגדל ושלפעמים אף גורם לו להרוס לעצמו, שזה ברור שגם הפעם הוא יהרוס זאת באיזו דרך שטותית-ילדותית שכזו. והאוס בדיוק עמד לא לאכזב אותי כשהוא התחיל לצעוק בבית החולים \"שכבתי עם קאדי\", מה שכל כך הסתדר לי עם אופיו עד שהתעלמתי מכך שכל היחס של קאדי להאוס במהלך הפרק נראה קצת מוזר -  החל מבריחתה כביכול עוד לפני שהוא התעורר וכלה בכך שהיא מסרבת להודות שקרה ביניהם משהו, ושלא מתאים לה להתעלם מרגשות. זה הרבה יותר מתאים להאוס.


וילסון: מה הסיפור שלך? אתה רוצה להיות זה עם התשובות, או זה עם קאדי?


ואז הגיעו הדקות האחרונות של הפרק, ופתאום המעגל שהשלמתי בראשי לבש צורה אחרת לגמרי. פתאום הבנתי מה הפריע לי בניתוק בין הרגש וההגיון שחווה האוס במהלך העונה – בניגוד גדול לעונות הראשונות - ואיך סוף הפרק הפך את כל זה להגיוני.



בעונות הראשונות דמותו של האוס יכלה להצטייר כלפי הסובבים אותה כצינית וחסרת רגשות או אכפתיות כלפי האנשים בחייה. אבל היו תמיד קטעים שהראו שזה בעצם לא כך, שאיכפת לו יותר ממה שהוא מודה, שקשה לו להיפרד מאנשים שהוא טוען שהוא לא צריך, שהוא לא אוהב שינויים ושהוא יודע לחוש אשמה.

פרקי סיום העונה הרביעית היו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהודגשה מידת הדאגה של האוס לאנשים החשובים בחייו, עד כדי סיכון חיים. ואז אמבר מתה, וילסון עזב והאוס נראה כאילו אין לו בעיה להמשיך בחייו בכל צורה שהיא כל עוד הוא לא מודה בצורך שלו באנשים אחרים. הוא המשיך בשלו עם כל הטריקים והשטויות, כולם למדו להשלים עם מי שהוא וכבר לא ממש ניסו לשנות אותו, ובמשך כל העונה תהיתי האם זה מה שהיוצרים רוצים להגיד לנו על האוס? שהוא באמת לא מרגיש דבר כמו שהוא מנסה לשכנע את הסובבים אותו? שלפעמים אדם שמתנהג בצורה מגעילה הוא פשוט מגעיל?
 
היו רגעים במהלך העונה – כמו בקשתו מצ\'ייס בפרק 17 לנתח את החולה שלא יכול לעצור בעצמו מלהגיד דברים פוגעים לאנשים שהוא אוהב - שחשפו את העובדה שהאוס חווה הרבה כאב רגשי ומודע לכך שהכחשתו את הכאב מרחיקה ממנו אנשים שהוא אוהב. אבל רגעים כאלה היו מעטים ומרוחקים מדי האחד מהשני.

ולפתע בסוף הפרק הכול התחבר. זה בלתי אפשרי להתעלם מהרגש כשהוא קיים, ולהאוס היו הרבה סיבות להרגיש אשמה ובידוד על כל האנשים שפגע בהם - על אלה שמתו (אמבר וקאטנר), עזבו (וילסון) והתקדמו בחייהם (קאדי) – כשהויקודין היא הדרך היחידה שלו להתמודד עם כאביו. אבל בסופו של דבר הכול מתחבר. האוס מתחיל להזות בהשפעת הויקודין, והזיותיו אומרות לנו מה הוא הכי היה רוצה. ההזיות אומרות לנו שאי אפשר להתנתק מהרגש ולבחור רק בהיגיון, שהאוס הוא מי שחשבנו שהוא בעונות הראשונות, ושעכשיו הגיע זמן התשלום על הבחירה שלו להתעלם מרגשותיו. והוא משלם בשני הצדדים, הרגשי וההגיוני. 

וכן, זה הסיפור שאני מאמינה שהיוצרים כיוונו אליו. הסיפור שאני מספרת לעצמי בקשר לדמותו של האוס. ככה מסיימים עונה.




ציון: 10