סקרבס, עונה 8, פרק 18

להפרד מסדרה אהובה זה לא פשוט. זה לומר שלום לחברים טובים, שארחנו בבית לעתים מאוד קרובות, ולא נראה יותר.

ברגעיה הגדולים היתה \"סקראבס\" לא פחות מיצירת מופת ששילבה בצורה מושלמת בין קומדיה ודרמה. עולמו של ג\'יי די, הרופא הצעיר וחסר הבטחון שהגיע לבית החולים Sacred heart שילב בתוכו רגעים קטנים של אושר לצד רגעים גדולים של כאב ובדידות.

הפרק האחרון של הסדרה מוכיח איזו סדרה נהדרת זו היתה, כשהוא מצליח להתעלות על כל הציפיות, ולספק דברים שבכלל לא ידענו שרצינו.

אז מה צריך להיות בפינאלה טובה?  להתייחס קצת לעלילות עבר, לסגור פינות סגורות בחיי הגיבור, לגלות פרטים חדשים על דמויות מרכזיות ופרידה אמיתית וכנה של הדמויות זו מזו, ומאיתנו. וזה כל מה שג\'יי די רוצה. אבל ג\'יי די רוצה כבר מזמן לחיות בסיטקום נעים עם סוף שמח, ומה לעשות, לא תמיד מקבלים מה שרוצים, ב\"סקראבס\" כמו בחיים.

הסדרה לא מנסה לעבוד עלינו. לדוגמא, כולנו יודעים שנגלה את שמו של השרת. בכל זאת, הפרק האחרון. אז ג\'יי די שואל את השרת לשמו, ואפילו מקבל תשובה (גלן מת\'יוס). למה לא גילינו עד היום? כי הוא פשוט לא שאל. כמובן שאז סייע קורא לו בשם אחר, ואנחנו מגלים שפעם נוספת, נפלנו בפח שטמן לנו השרת. בונוס מיוחד הוא פתרון האיבה בין ג\'יי.די והשרת: כן, ג\'יי די הוא שהכניס את הפני לדלת לפני שמונה שנים, וכל שנדרש הוא הודאה, והאיבה נמחקת כלא היתה. 

כולנו גם יודעים שד\"ר קוקס אוהב את ג\'יי.די לא פחות מג\'יי די אוהב את ד\"ר קוקס. אבל הוא לא יהפוך עורו רק בגלל יומו האחרון של ג\'יי די. מתנת הפרידה של ג\'יי די, ספר המאגד בתוכו את כל נאומי התוכחה של קוקס היא הזדמנות לקצת נוסטלגיה. קוקס מצטט את עצמו אומר לג\'יי די שלא אכפת לו שמדובר ביומו האחרון כמתמחה, כשהוא אומר לו שלא אכפת לו שמדובר ביומו האחרון בבית החולים. אחר כך הוא מתרכך ומודה בעובדה המרה, שהוא לא יכול להביע את רגשותיו לג\'יי די, זה פשוט לא מי שהוא. פשוט לא מתאים.

רק בסוף הפרק, אחרי שהוא מנסה לעזור לחולה אחד אחרון בSacred heart לעשות את מה שטוב עבורו, אחרי שהצליח לתחמן את קוקס להגיד שלמען האמת, ג\'יי די הוא אשיות יוצאת דופן, ויותר מכך, חבר (לא באמת חשבנו שג\'יי די יעזוב בלי לשמוע את זה), אחרי שהוא מודה לקרלה על שלימדה אותו ללכת, ונפרד בפעם האלף מטורק ואליוט, הוא מתפנה לצאת מבית החולים לעד.

סצינת הסיום, בה הוא הולך במסדרון ונזכר בכל האנשים שהוא פגש בביה\"ח, מהחברות לשעבר (איימי סמארט בתור TCW – tasty coma wife, ואלכס, החברה שעזב בגלל שגנבה סמים מבית החולים בעונה הראשונה), החולה הראשונה שמתה תחת פיקוחו (קת\'רין ג\'וסטן), קית\', ארוסה לשעבר של אליוט, לוורן, החולה ההוזה מהMusical, השרת הקטן, המתמחה הלא סטרילי שהרג חולה תחת פיקוחו של ג\'יי די, ד\"ר הוץ\', מזכירה לנו בדקה וחצי את כל מה שאנחנו אוהבים ב\"סקראבס\".

ובסופו של המסדרון, החיים האמיתיים. אלו שמחכים באמת, ואלו שג\'יי די מפנטז עליהם כבר שמונה שנים. חיי נישואין עם אליוט, ילדים, חגים עם טורק וקרלה, והילדים, וקוקס וג\'ורדן, וכולם מתחבקים ושמחים, באמת ובתמים. כל מה שג\'יי די רוצה הוא שהפנטזיה שלו תתממש, ולו פעם אחת. כל מה שאנחנו רוצים, כשאנחנו משאירים את הסדרה מאחור, הוא להאמין שכך יהיה.

אבל הרגע שמסמל את הסדרה בצורה הטובה ביותר דווקא קורה איפשהו באמצע, כשג\'יי די חושב על הסיום שהוא רוצה, וחושב על סיומי סדרות בסיטקומים. הוא רואה את עצמו מכבה אחריו את האור של Sacred heart (רפרנס לפינאלה של צ\'ירס), ולאחר מכן נכבה כל האור בכל בית החולים, מה שגורם לפאניקה כוללת, שהופכת לרגע קומי אדיר. כי ככה זה ב\"סקראבס\", למה להיות רציניים וליפול לקלישאות, כשאפשר לעשות את זה כמו שזה בחיים, צובט בלב, אבל מיד אחר כך ממשיכים הלאה?

אחרי 168 פרקים, סקראבס כפי שאנו מכירים אותה, אינה עוד.

ציון: 10