דולהאוס, עונה 1, פרק 11

לאחר הפרק העשירי בו קיבלנו איזושהי אתנחתא מהעלילה המתמשכת, הפרק שלפני סיום העונה החזיר אותנו חזרה לעניינים, ובגדול.

נתחיל, כמובן, עם הטוויסט הגדול. האמת? באופן אישי הצלחתי לנחש אותו בשלב מוקדם (בלי להיות מספוילר, למרות שידעתי שאלן טודיק יופיע בפרק), אבל זה היה שילוב של הרבה מזל, תשומת לב לקטע ה- \"Previously (שם הרבו להזכיר את אלפא) והכרות מרובת שנים עם ג\'וס ווידון (שבד\"כ לא מספיקה כדי לנחש את הטוויסטים. זה היה חריג).

בכל מקרה, הטוויסט היה מבריק ומקריפ כאחד. בעיקר בזכות טודיק שעשה עבודה נפלאה כשהצליח \"למכור\" את דמות החנון הדי מעצבן לאורך רוב הפרק, ובלי למצמץ בכלל הצליח להעביר את דמות הנבל המוטרף והמסוכן בדקות האחרונות של הפרק באופן מעורר צמרמורת. הרגע שבו הוא חותך את ויקטור היה מפחיד ומעניין מאד. 

דווקא העובדה שאנחנו לא יודעים הרבה על אלפא, מה מניע אותו וכיצד הוא קשור לאקו – או יותר נכון ל\"אישיות\" מסוימת שלה, כנראה – היא זו שעשתה את הפרק למוצלח עוד יותר, מפני שאת התשובות נקבל בוודאי בפרק האחרון, וטוב שכך.

הפרק הזה נועד לזרוע את הזרעים וככזה עשה את העבודה היטב. אוקיי, לא הכל היה חלק לגמרי, יש כמה ניטפוקים שהייתי צריך להתגבר עליהם. למשל: כמה מטומטם בלארד יכול להיות?  מה הוא חשב לעצמו? שהוא ייכנס ככה לבית הבובות יגיד לאקו לבוא אתו וייקח אותה משם ושום דבר לא יקרה? אבל זה עוד מילא, כבר ראינו שבלארד הוא לא בדיוק הכלי הכי חד בקופסא – איך הוא באמת הצליח לפרוץ ככה לבית הבובות? אין שם שמירה? אין שם מצלמות? זה לא אמור להיות מקום סודי וכל זה? זה לא התפקיד של בויד למנוע דברים כאלה? ככה זה כשלא עושים חפיפה כמו שצריך לפני שנכנסים לתפקיד חדש...

אבל אם נשים את הדברים האלה בצד, שאר הדברים עבדו היטב – העלילה של אקו והילדה הייתה די משעממת בהתחלה, אבל מאד אהבתי את הגילוי על כך שאקו היא בעצם אותה ילדה בעוד מספר שנים. זה גם היה רעיון מקורי, ובעיקר, שם דגש על נקודה שלא חשבתי עליה עד היום וטוב שחשבו עליה והיא ש\"בית הבובות\" יכול להשתמש באמצעים שלו גם כדי לעשות דברים טובים. הגילוי הזה הראה לנו שוב את האמביולנטיות של המקום הזה. טופר רומז לנו שזה סוג של \"פרו בונו\" שהם עושים, ומעניין לראות שהם באמת עושים דברים כאלה, ולא ברור האם יש להם אישור \"מלמעלה\" או שזה עניין מחתרתי. מכל מקום, בניגוד לעבר, המראה של טופר מרוצה מעצמו לא רק שלא עצבן אלא אפילו חימם קצת את הלב, ואין ספק ששני הפרקים האחרונים הקלו על ההזדהות שלי עם הדמות שלו, וטוב שכך.

מלבד זאת, מאד אהבתי את הקטע שבו הזכרונות של דומיניק הוכנסו לגוף של ויקטור, גם מפני שלא ציפיתי לראות משהו שקשור בדומיניק כל כך מהר, ובעיקר בזכות המשחק המעולה של אנבר גז\'וגז\' שתפס לגמרי את כל הניואנסים הקטנים של ריד דיאמונד. הבחור הזה מסתמן כתגלית הגדולה בינתיים של הסדרה. ואגב, נראה לי שבמהלך הסצינה הזאת קיבלנו רמז גדול מאד לטוויסט עתידי פוטנציאלי
(אזהרת ספוילר פוטנציאלי בסוגריים האלה - ויקטור/דומיניק אומר \"וויסקי\" ומכוון את המילה לד\"ר סונדרס. כל שמות ה\"בובות\" נקראות על שם האלפאבית של NATO (אלפה, אקו, נובמבר, סיירה, ויקטור) והמילה \"Whiskey\" מייצגת את האות W).

עוד רגע שמאד אהבתי היה הקרב של בלארד ובויד, משתי סיבות: האחת, שהוא היה עשוי ממש מצוין מבחינת הכוריאוגרפיה שלו. השניה, ולא פחות חשובה, היא שלא הצלחתי להבין \"בעד\" מי אני. הסוכן הדביל שחושב שהוא \"יציל את הבחורה\" או איש הבטיחות שנראה אנושי אבל בפועל משרת ביודעין מטרות מאד בעייתיות.

ולפני סיום – אהבתי את המטאפורה של \"האביר שמציל את הנסיכה\" דווקא מפני שהוא היה כל כך שקוף, בזכות הטוויסט הווידוני המתוחכם. כן, המטאפורה הייתה ברורה, אבל כל הזמן חשבנו שהיא מכוונת לבלארד. בסוף הסתבר שה\"אביר\" הוא דווקא אלפא. זה ווידון במיטבו: משחק על הקונבנציה, אבל בסוף מביא טוויסט קטן שהופך את הקערה. 

לסיכום: פרק מצוין שממשיך את המומנטום והופך את הציפיה להחלטה של רשת FOX לגבי עתידה של הסדרה למורטת עצבים עוד יותר.

ציון: 9.5.