המשרד, עונה 5, פרק 23

את הפרק הזה אני יכול לסכם בשלוש מלים: נפלא, נפלא, נפלא!

קו העלילה של \"חברת הנייר של מייקל סקוט\" הפיח רוח חיים בעונה הזו - שהיתה טובה עוד קודם לכן - והפך אותה למצוינת ממש. קו העלילה הזה הוא, לטעמי, הטוב ביותר שהיה בסדרה, והפרק הזה הביא אותו לסיומו באופן המוצלח ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת (ולמעשה, הדבר היחיד שמבאס בפרק הזה הוא העובדה שלא נזכה לטעום עוד מהעלילה הזו, אם כי ייתכן שטוב עשו היוצרים כשעצרו אותו בשיאו).

היה ברור שמתישהו העניינים יחזרו לקדמותם, ויוצרי הסדרה לקחו הימור מסוים כשהלכו לכיוון הזה, כיוון שבקלות אפשר היה להתקשות למצוא פתרון הולם. והנה, הפתרון שהם מצאו היה נהדר בעיקר מפני שהוא נראה, על פניו הגיוני לגמרי: קשה לחשוב שמייקל באמת יכול להצליח כמשקיע עצמאי ועם חברה קטנטנה, אבל בהחלט מתאים לו להוריד מחירים באופן דרמטי מבלי להבין את ההשלכות של העניין. מצד שני, מבחינת \"דנדר מיפלין\" התחרות הזאת מסוכנת והיא לא יכולה לקחת את הסיכון שהעסק ימשיך ככה ולכן יש לה עניין להוריד את מייקל מהרעיון. פתרון מתבקש, פשוט ונבון, אבל גם פתרון נבון צריך לדעת לכתוב ולשחק בצורה חכמה, וזה בדיוק מה שנעשה כאן.

אהבתי מאוד את התפקיד של ג\'ים בעסק הזה, ובמיוחד את העובדה שהוא הציל להם את היום בכך שידע בדיוק איך לשחק על נקודת החולשה של דווייט ולגרום לו להיראות אדיוט (ואלה הכישורים הכי טובים של ג\'ים במשרד, אפשר לומר), ועוד יותר מכך, את העובדה שחוסר ההבנה של צ\'ארלס באנשים הביא לנפילתו, כשהשיא הוא שרק במהלך הפרק הוא הבין שדווייט (שהפך לפייבוריט שלו) הוא, בעצם, פסיכופט (משהו שאפילו מייקל מבין ויודע היטב). אבל האם הוא עשה את הדבר הנכון? הרי הוא פעל בניגוד לאינטרס של המעסיק שלו באופן ברוטאלי ממש. וצריך לזכור שאם הדבר יתגלה הוא עלול לאבד את מקום העבודה שלו (ובצדק). מעניין אם העניין הזה יחזור מתישהו בעתיד.

אגב, גם ה\"נשיקה הארוכה\" שג\'ים נותן למצלמה כדי להסתלבט על הלקקנות של צ\'ארלס היתה משעשעת מאוד (אם כי קצת צבוע מצדו, לא? זה לא אותו ג\'ים שהכריח את עצמו לשחק כדורגל כדי למצוא חן בעיני אותו צ\'ארלס?).

מאוד אהבתי גם את פאם ואת כל ההתנהלות שלה בפרק, החל מהתסכול שלה ממייקל (במיוחד עם המטאפורה על ה\"ילד הקטן שנוהג באוטו והאישה בת ה-30 שמעודדת אותו), ועד לחיוך המקסים שלה כשהיא נדהמת לגלות את כישורי המו\"מ של מייקל והגילוי שהיא הולכת לקבל קידום. יפה לראות שהדמות שלה מתפתחת ויהיה מעניין לראות איך היא תשתלב כאשת מכירות, והאם זה יעשה לה טוב.

אבל הכי אהבתי את מייקל. אני פשוט מת על הרגעים האלה שבהם הוא פתאום מגלה את הצד מבין העניין שבו. הרגעים האלה שמגיעים משום מקום דווקא כשנדמה שהבחור אבוד. במהלך הפרק ראינו עד כמה הוא ילדותי באופי שלו: החל מקטע הטיזר המשעשע שבו \"התעלל\" קצת בריאן והציק לג\'ים ופאם (\"Boner Patrol! Arrest That Man!\". LOL), דרך הגילוי על מצבה הכלכלי של החברה והפגישה ההזויה במשרד של רואה החשבון שהגיעה לשיא עם הבקשה \"To Crunch the Numbers Again\" (שלא רק מתאימה לדמות, אלא אולי גם שולחת ביקורת מרומזת על המנהלים הגרועים שבטמטומם גררו את הכלכלה לאן שהיא. לא במקרה ריאן הוא זה שגרם לצרה הזאת. הוא מסמל את המנהלים הצעירים של היום שאין להם מושג וחושבים שהם יודעים מה הם עושים) וכלה בהבנה שלו שהוא עלול לפלוט משהו על כך שהחברה בצרות והדרך האינפנטילית שבה הוא מנסה להימנע מכך (בסצנה הנפלאה במעלית) ובהתנהלות שלו בתחילת הפגישה. אבל אז, משום מקום, הוא פתאום הראה לוואלאס מאיפה משתין הדג כשהזכיר לו את הישיבה הקרבה והמשמעות שלה לגבי וואלס, והאינטרס שלו לסגור עסקה ומהר. זה היה מהלך מבריק שהזכיר לנו שוב למה האיש עדיין מנהל בכיר בחברה, למרות הכל. והיה נהדר לראות שמייקל הבין שעבודה מסודרת חשובה יותר מכסף ביד - מחשבה נבונה והגיונית ששכנעה גם את פאם.

והכי חשוב והכי יפה - מייקל לא שכח את פאם ודווקא הוא זה שדאג לקדם לה את הקריירה, והיא בטח לא תשכח לו את זה. והוא אפילו דאג (משום מה, אבל אצלו זה היה צפוי) לקדם את ריאן. זה הזכיר לנו שלמרות הכל הוא כן מבין באנשים. בטח טוב יותר מאשר צ\'ארלס.

והאמת? לא נמאס לי להגיד את זה - סטיב קארל נתן עוד תצוגה מרהיבה של משחק והוכיח מי הקומיקאי מס\' 1 בטלוויזיה. 

העלילה החזקה לא פגמה בכמות הצחוקים הרבים והרמים שעורר בי הפרק הזה: הקטע של אנדי וצ\'ארלס בתחילת הפרק, דווייט וההצעות שלו כיצד לפגוע במייקל, דווייט מגיב לנוכחות של אנג\'לה במשרד של צ\'ארלס (\"Been There - Done That\". מצוין!), קווין שאומר \"היי\" לדייויד וואלאס בערך חצי דקה אחרי כולם והתגובה של וואלאס לכך, מייקל שמסביר ללקוחות שלו שהוא \"צריך צ\'ק יותר גדול\", האישה הקוריאנית שעולה לאוטו כל הזמן באופן טבעי (היסטרי!), \"אפשר לקבל את חדר הישיבות?\", קלי שמסבירה לאנג\'לה איך בדיוק נשמעים הקולות מחדר הישיבות, הרינגטון של ג\'ים - דווייט אומר שלוש פעמים \"אידיוט\" (ע-נ-ק. אני גם רוצה!), \"אידיוט. אנחנו מתחילים למעלה. זה דווייט, דרך אגב\" (והתגובה של ג\'ים שמשחק אותה לא יודע), הפרצוף של מייקל כשהוא שומע את הסכום של 60,000 דולר, \"לא אכפת לי אם ריאן רצח את כל המשפחה שלו\" והקייס שדווייט פתר כשג\'ים מציל את המצב (\"עבודה מבפנים. מוז בגרביים!\").

חוץ מזה, היתה את הסצנה היפה של מייקל, פאם וריאן שבה הם מתוודים עד כמה שהמצב שלהם גרוע (מחווה ל\"מועדון ארוחת הבוקר\"?), שהיתה עשויה היטב, כמו גם הסצנה שבה מייקל סוגר את הוילונות ושומעים אותו, את פאם ואת ריאן צורחים בשמחה ובהתלהבות.

אז זהו. אין יותר חברת נייר של מייקל סקוט, והכל שב לקדמותו. אבל, בעצם, העניינים כן שונים קצת - פאם היא אשת מכירות, ריאן חוזר לעניינים. מעניין מה יקרה מפה, והאם החוויה הזו תשנה את מייקל (ואת האנשים שסביבו, שרובם קצת הלכו לאיבוד בקו העלילה הזה)? והאם הסדרה תוכל למצוא עוד רעיונות קריאטיביים מוצלחים כאלה כדי לשמור על רעננות ומקוריות גם אחרי העונה המצוינת הזאת? נקווה שכן. בכל מקרה, הפרק הזה הוכיח שוב, עבורי לפחות, מהי הסדרה הקומית הטובה ביותר בטלוויזיה. ציון: 10.