בטלסטאר גלקטיקה, עונה 4, פרק 20

אחת הסדרות הכי חשובות, מרתקות ומופתיות של השנים האחרונות אמרה לנו שלום, והיא בהחלט עשתה את זה בסטייל עם פרק כפול משובח ביותר.

זה לא היה סיום מושלם לגמרי (היו לי כמה בעיות אתו, שאותן אפרט בהמשך) אבל הוא בהחלט היה מספק, מרתק, מפעים ובעיקר - כמו תמיד - סיפק המון רגעים קטנים ואנושיים נפלאים.

קודם כל, אהבתי את הדיכוטומיה הברורה בין שני חלקי הפרק: הראשון שהוקדש לאקשן מעולה וסוחף לכל אורכו והשני שעסק בהשלכות של אירועי העונה והסדרה. זה בהחלט היה מקום והראה את הגדולה האמיתית של הסדרה: היכולת לשלב בין בימוי סצינות פעולה עשויות בצורה מרהיבה לבין דרמה אנושית נפלאה.

אהבתי במיוחד את הרגעים האנושיים הקטנים, במיוחד אלו שנגעו לדמויות שתמיד היו שם בסביבה, כמו דוק קוטל שזוכה למחווה מרגשת של הנשיאה רוזלין, מיסטר אושי שהופך לאדמירל (!), רוומ לפקין שמתמנה לנשיא (!!) ועוד ועוד ועוד. אגב, שני ה\"מינויים\" האלה נראו לי תחילה מגוחכים, אבל כשחשבתי מעט יותר לעומק הם נראו הגיוניים למדי, בנסיבות העניין.

אבל מה שאהבתי במיוחד הרבה הרעיון הכללי שבעצם אנשי ה\"גלקטיקה\" הם לא אנשי העתיד אלא דווקא אנשי העבר. הם בנו את הרובוטים אי שם לפני 150,000 שנים, הם חוו את המלחמות והם היו אבותינו האמיתיים, ועכשיו \"הכל קרה בעבר והכל יקרה שוב\", אלא אם אנו נתפוס את עצמנו ונמנע את זה בעצמנו. מבריק, גאוני, מופלא. במיוחד סצינת הסיום המושלמת עם ה\"רוחות\" של בלטר ומספר 6 שעומדות ומסתכלות על מה שקורה ומנסות לנחש מה יקרה.

אהבתי גם את הרעיון שמאחורי כל סיום העונה הזה שה\"גאלאקטיקה\" עומדת להתפרק, וכעת על הצוות לצאת למשימה אחרונה, משימת התאבדות על פניה. רעיון קלאסי וביצוע מעולה. גם סצינות הקרב, ובמיוחד של הסנטוריונז נגד עצמם היו נפלאות וריתקו אותי למסך.

בתור Sucker של קטעי פלאשבק נשביתי בקלות ברגעים האלה של הדמויות, ולמרות שהיה קשה תחילה להבין מה הם נועדו להביע, בסיום הפרק זה כבר היה ברור - כל אחת מהדמויות קיבלה בדיוק את מה שרצתה: רוזלין ניסתה לרפא את הכאב על מות משפחתה באמצעות סקס מזדמן עם תלמיד לשעבר וזה גרם לה להבין שהחיידק הפוליטי הוא מה שבאמת מעניין אותה ובסוף זה מה אכן שהיא קיבלה, אדאמה היה צריך לשתות הרבה ולהקיא ברחוב כדי להביט בכוכבים ולהבין מהו הייעוד שלו וזה בדיוק מה שהוא קיבל, אלן הסבירה לסול שכל מה שהיא רוצה זה להיות אתו לנצח וזה מה שהיא קיבלה בסוף, קארה מגלה שמה שמפחיד אותה באמת זה החשש שישכחו מי היא הייתה וזה אכן מה שהיא קיבלה. שרון (\"בומר\") רצתה למצוא את הרגע שבו תוכל לגמול לאדאמה על ההזדמנות שנתן לה ובסוף קיבלה אותה רגע לפני שנפרדה לשלום מהיקום ובלטר? הוא רצה לקנות את לבה של מספר 6, ורק כשהצליח לעשות מעשים חסרי אנוכיות השיג את מבוקשו. אלה הדברים שהפכו את \"באטלסטאר\" מסתם סדרה נחמדה על ספינת חלל ליצירה חשובה, נועזת ומרתקת.

וכאן המקום לשבח את רון מור וחבריו שעשו מאמץ גדול לספק תשובות לכל השאלות הבוערות שטרדו את מוחם של הצופים הנאמנים. לא את כל התשובות אהבתי, אבל לפחות ראו שבאמת היה מאמץ כן ואמיתי לספק אותן. בסך הכל דומה שכמעט כל שאלה קיבלה תשובה. אפילו חלום בית האופרה היודע לשמצה סוף סוף הוסבר, למען השם.

וכאן הבעיה שלי עם הפרק. הרגע שבו היא אמורה הייתה להגיע לשיא, עם קאביל שפורץ פנימה וחוטף את טארה, ואז גאיוס ומספר 6 מממשים את הייעוד שלהם, והמתח מגיע לשיא עם סצינה בלתי נשכחת... פשוט לא עשה לי את זה. משהו שם לא עבד לי. ה\"ייעוד\" של בלטר ו- 6 היה להביא את הרה לחדר ההוא? על זה כל המהומה? וקאביל היה במצב שבו 10 אנשים יכלו לדפוק לו כדור בראש ולסגור את הבאסטה, מה היה כאן המתח הגדול? לא ממש התחברתי לכל הסצינה הזאת, והיא נראתה לי קצת מאולצת, והשיא הגיע עם הנאום הפומפוזי של באלטר שאמור היה להיות נקודת המפנה ולא ממש עבד לי. למה שקאביל יאמין לקשקוש הזה?

וכאן הגענו לנקודה שהכי הפריעה לי בפרק. השימוש באלוהים. לא, לא עצם השימוש במונח \"אלוהים\" הפריע לי. אלא הנוחות של השימוש בה. כל פעם שהיה משהו שהפתרון לו נראה קשה - אלוהים. למה כמה דמויות משתפות את אותו חלום? אלוהים. למה קארה יודעת לנתב אותם למקום הנכון? אלוהים. למה בלטר כזה מעצבן? אלוהים יודע.

ואם הזכרתי את קארה - ממש לא אהבתי את ההסבר הסופי שלהם. אז היא מן סוג של \"מלאך\" (או יישות לא קורפוראלית אחרת)? נו, באמת... זה נראה כמו פתרון מאולץ. למה היא פקפקה בעצמה כל הזמן? ולמה היא שלחה אותם תחילה למקום הלא נכון? (אפשר להסביר את זה בכך שבזמן שזה נעשה הם עדיין \"לא היו מוכנים\", אבל נו...). קיויתי למשהו קצת יותר מוצלח.

הרבה רגעים גדולים היו בפרק הזה :הקרב האפי, הגילוי שהילו נשאר בחיים וזוכה לעדנה עם את\'ינה והארה, טארה נפרדת לשלום מסם בסצינה מרגשת מאוד, גיילן רוצח את טורי (שהיה רגע ממש מצוין מבחינתי), קאביל שיורה בעצמו כשהוא מבין שהעסק אבוד (מה שהזכיר לי את היטלר, ואולי לא במקרה, למרות שמספרים שזה היה רעיון של דין סטוקוול דווקא) ועוד רבים מאוד, אבל הרגע היפה והמרגש ביותר היה, כמובן, הרגע שבו אדאמה מבין שרוזלין נפחה את נשמתה ומניח בעדינות את טבעת הנישואין על אצבעה. רגע מופלא, מרטיט ומפעים.

אז זהו. ספינת החלל יצאה לקרב האחרון וחזרה ממנו בראש מורם. אמנם היא עצמה כבר לא תמריא יותר, אבל עוד רבות ידובר עליה, על כמה שהיא השפיעה על הבאות אחריה ועד כמה לא הבנו את גדולתה בזמן אמת. So Say We All? Frak Yeah!. ציון: 9.5.