דולהאוס, פרק שני

אחרי פרק פתיחה לא לגמרי מאוזן, עם לא מעט מגרעות, בא הפרק השני והרגיש הרבה יותר כמו פרק בסדרה של ג\'וס ווידון. אז נכון, ההומור ה\"ווידוני\" המיוחד עדיין לא שם, והבעיות עדיין קיימות, אבל הפרק הזה התמודד עם חלק לא קטן מהבעיות בצורה חכמה מאוד.

בעקבות הפרק הזה אני מתחיל לחשוב שווידון הבין את הבעיה המרכזית של הסדרה ובחר להתמודד עמה מהר ויעיל. לדמות הראשית, אקו, עדיין אין ממש אישיות מגובשת, כך שלא ממש אפשר להזדהות איתה, ולכן ווידון בחר - בחוכמה - לגרום לצופים להזדהות עם דמות אחרת, בויד. הוא מקצועי ומוכשר, אבל בין כל אנשי המקצוע חמורי הסבר במקום הוא היחידי שנראה שמגלה אמפטיה כלפי ה\"בובות\", ומתגלה כסימפטי ואנושי במיוחד.

אהבתי את העובדה שווידון לא בזבז זמן בהצגת הרקע להגעתו של בויד ל\"בית הבובות\" כדי להראות לנו כיצד נוצר הקשר המיוחד בינו לבין אקו. מה שהיה גאוני במיוחד היה הדרך שבה בחר ווידון ליצור את הקשר הזה, וזה מה שהופך אותו ליוצר המיוחד שהוא. אני מתכוון לסצנה המבריקה שבה בויד נקרא ע\"י טופר כדי \"להציג עת עצמו\" בפני אקו. הסצנה הטובה ביותר בשני הפרקים ששודרו עד כה.

מה כל כך מוצלח בה? ובכן, ה\"אלמנט\" של ה\"Handler\" טמון בכך שהוא צריך להיות האדם הראשון שהיא רואה ושמשדר לה בטחון ויציבות. האלמנט הזה לא מקרי, כי הוא בעצם מבוסס על האינסטינקט  של החיות בטבע: כשהאפרוח, לדוגמא, בוקע מהביצה, הוא מסתכל ורואה מולו את מי שרואה, ומבחינתו זהו ה\"הורה\" שלו, ומאותו רגע הוא הולך אחריו/ה לכל מקום. כמה פשוט, ככה מתוחכם. במיוחד בהתחשב בתמה של הפרק (צייד וניצוד בחיק הטבע). ואם לא די בכך, אז האלמנט הזה מתגלה כ\"כפול\": בויד חייב להושיט יד כדי ליצור מגע עם אקו ומאותו רגע גם הוא \"נשבה\" ולא יכול יותר להשתחרר מהמחויבות כלפיה. זה בהחלט היה ווידון במיטבו.

ולשאר הפרק: אם חששנו שהדגש על פרקים העומדים בפני עצמם יפגע בשטף הסיפורי, דווקא בפרק הזה קיבלנו טונות של מידע: למדנו על \"אלפה\" ועל היכולות שלו והמקור שלו, למה בויד הגיע ומה קרה לקודמו, איך ד\"ר סונדרס \"קיבלה\" את הצלקות שלה, איך מטפלים בסוכן FBI שמרחרח יותר מדי, מה באמת חושב מנהל האבטחה דומיניק על אקו ועוד לא מעט פרטים חשובים. וחוץ מזה, מלבד העלילה הראשית, קיבלנו התקדמות במישורים נוספים: העלילה של בלארד נהייתה מעניינת יותר עם גילוי המידע וההיכרות שלו עם ה\"שכנה\" שלו, הקטע עם ה\"שוטר\" שהתגלה כמחסל מסוכן שכמעט הרג את בויד היה מפתיע ומעניין וטופר המשיך להיות קריפי ונראה כמסתיר משהו (אגב, במהלך הצפייה בפרק הזה הבנתי שהוא לא מזכיר לי את אנדרו כל כך, אלא יותר דווקא את דיק מ\"ורוניקה מארס\", גם בתסרוקת, גם בקול וגם בהתנהגות).

ואשר לעלילה הראשית - הרעיון מבוסס על סיפור קצר בשם \"The Most Dangerous Game\" עם \"טוויסט\" קטן, ובסה\"כ הוא עבד היטב. העלילה היתה מותחת ומעניינת והסיפור זרם יפה. מאט קיסלר (הזכור לטוב בתור \"The Middleman\") היה פשוט מצוין בתור ה\"צייד\" המקריפ, ולמרות שלא השתכנעתי שאלייזה דושקו שחקנית טובה מספיק לתפקיד שלה, היא לא נאלצה לבצע עבודה יוצאת דופן בתור הנרדפת, והיתה בסדר גמור.

היה ברור שבסוף אקו תבין שהיא צריכה להיות הציידת ולא הניצוד ושהכוח בידיים שלה (בסך הכל, זו סדרה של ג\'וס ווידון), אבל לפחות זה נעשה בצורה טובה, ואפילו הצליחו להימנע מהקלישאה הצפויה של \"בויד מציל אותה ברגע האחרון\".

סצנת הסיום היתה טובה מאד גם היא. קודם כל, כי אהבתי את זה שדומיניק מבטא את הדעה הלגיטימית של אלה שאומרים שאקו היא כרגע נטל בגלל הקטע של \"אלפה\" איתה, ואת זה שלא אכפת לו לומר לה את זה בפרצוף, כי הוא יודע שהיא ממילא לא תזכור, אבל הרגע שבו היא תוקעת את היד בכתף היה מצוין, ועכשיו ברור שהתוכנה של טופר לא ממש מושלמת, ויש בה כמה פאלטות. מעניין מאוד.

בסך הכל פרק מעודד למדי, עם הרבה נקודות חיוביות. כאמור, הבעיות עדיין שם, אבל זה באמת נראה שמנסים להתמודד אתן ישר מהתחלה. הפרק הזה נראה כמו חלק בלתי נפרד מהפיילוט, והוא, מבחינתי, אפילו חשוב ממנו.

ווידון אמנם קיבל את כל המחמאות, אך בל נשכח שאת הפרק כתב סטיבן די.נייט, כותב משובח בפני עצמו, ומגיעה לו מילה טובה על כתיבה מצוינת. ציון: 9.5.