הג\'ינג\'י עם המפתחות

ביום שישי, 20/2/09, נפרד קונאן או\'בראיין לשלום מהקהל שלו, ובאותו הרגע הגיעה לסיומה תקופה. 16 שנים של עשייה הגיעו לסיומן עם משהו שאפשר לקרוא לו \"קידום\" למשבצת יוקרתית יותר, אבל האם באמת מדובר בקידום?

בשנת 2004 הודיעו מנהלי רשת NBC כי או\'בראיין יחליף את ג\'יי לנו במשבצת \"תוכנית הלילה\" (שמשודרת בשעה 23:30 בארה\"ב), וכי ה\"חילוף\" המדובר יתבצע בשנת 2009.

המהלך הזה נועד לרצות את או\'בראיין, שהביע רצון להתקדם למשבצת יוקרתית יותר, והחשש של מנהלי הרשת שסירוב לבקשה שלו יביא לעריקה שלו לרשת מתחרה ולפגיעה ברייטינג. התוכנית של או\'בראיין - חשוב לציין - זוכה היום לפופולאריות לא מבוטלת במשבצת שלה, ומנהלי הרשת, שבהחלט מרוצים מביצועיו של המנחה האהוד, ממש לא רצו לאבד אותו.

המהלך הזה נחשב בזמנו כנועז למדי. לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות שאו\'בראיין עולה על לנו בכל היבט אפשרי כמנחה \"טוק שואו\" - הוא הרבה יותר מעניין, שנון פי עשרות מונים והרבה הרבה יותר נועז ופרוע מלנו השמרן והיבשושי. אבל מה לעשות. הקהל האמריקאי אוהב את לנו, משום מה. האיש נבחר לאחרונה אפילו לתואר \"האישיות הכי אהודה בטלוויזיה\". המהלך של NBC שלח מסר מאוד מעניין על נכונות \"לשים את הכסף\" על איכות, תמורת ויתור מודע לעצמו על פופולאריות.

אלא שלפני מספר שבועות קיבלה הרשת החלטה שאמנם אין בה בכדי לשנות את המהלך המתוכנן כשלעצמו, אבל למעשה רוקנה מתוכן את המסר שביקשה לשלוח. הרשת - חוששת מעריקה של לנו לרשת מתחרה וכחלק מניסיון לקצץ בהוצאות ולהגדיל רווחים - הודיעה שלנו ימשיך להגיש תוכנית משלו, אלא שזו תוקדם לשעה 22:00. המהלך הזה הותיר את או\'בראיין שוב בצלו של לנו, ושלח מסר הפוך: במקום \"איכות מעל לכל\", הרשת החליטה להחליף תקליט וללכת על גישת \"כסף קודם\".

חבל מאד שזה קרה, ועדיין, אי אפשר להתעלם מהסיפור המרתק של קונאן או\'בראיין. תסריטאי אלמוני שהפך לכוכב טלוויזיוני בזכות כשרון, התמדה, גישה נכונה ואישיות נעימה ונוחה. לא הכל היה ספוג שושנים, בפרט בהתחלה, אבל היום קשה למצוא הרבה אנשים שלא יודעים מי זה \"קונאן\", גם אם אינם נמנים עם מעריציו, כמו כותב שורות אלה. אז איך זה קרה? איך הפך בחור שאף אחד לא שמע עליו לפני כן למנחה הטוק שואו הטוב ביותר בטלוויזיה?

הכל החל אי שם בשלהי שנת 1992. ג\'וני קרסון האגדי החליט לפרוש מהנחיית תוכנית הלילה שעמה היה מזוהה כל כך, ובעקבות זאת החל אחד ממאבקי האגו הסוערים ביותר שידעה הטלוויזיה האמריקאית, הקרב על זהות יורשו. על המקום התחרו שניים: דייויד לטרמן, שהנחה את תוכנית ה\"לייט נייט\" וזכה, לפי הסיפורים, לתמיכתו של קרסון, וג\'יי לנו, סטנד-אפיסט מוכר ששימש לא אחת כמחליפו של קרסון בימים שבהם נבצר ממנו להנחות את התוכנית. אחרי שהאבק התפזר הוכרז לנו כיורש, ולטרמן המאוכזב החליט לעבור לרשת CBS ולהתחרות שם \"ראש בראש\" בלנו.

ברשת NBC חיפשו בנרות יורש מתאים. לורן מייקלס, המפיק האגדי של \"סטרדיי נייט לייב\" הופקד על מלאכת מציאת המחליף. על הפרק עמדו שמות כמו דיינה קארווי, גארי שנדלינג (שסירבו לתפקיד) וג\'ון סטיוארט, שלא ממש הלהיב את אנשי הרשת. ואז המליץ מייקלס על בחור אלמוני בשם קונאן או\'בראיין, ששימש באותה עת כאחד הכותבים של \"משפחת סימפסון\" ובעברו היה חבר בצוות הכותבים של \"SNL\" ומדי פעם הבליח להופעות אורח במערכונים השונים. הדבר הכי בולט אצל או\'בראיין היה הגובה שלו אבל ראשי הרשת לא התלהבו מהרעיון שתסריטאי עלום יקבל את התפקיד היוקרתי, והמשיכו לחפש אחר \"שם גדול\" שיסכים לקבל על עצמו את הג\'וב. אבל כשהמאמצים העלו חרס הצליח מייקלס - איכשהו - לשכנע את מנהלי הרשת לאפשר לאו\'בראיין לעשות אודישן לתפקיד. או\'בראיין עשה את האודישן, וכמו באגדות, הצליח להפיל את כולם מהכסא וזכה בתפקיד.

קונאן מתראיין אצל לטרמן, לאחר ההכרזה עליו כיורש (1993)

ב-13/9/93, היום שבו צעדו רבין וערפאת במדשאות הבית הלבן (תיכף נחזור לזה) -  שודרה התוכנית הראשונה בהנחייתו של או\'בראיין. לא רבים זוכרים זאת היום, אבל ההתחלה היתה ממש לא מוצלחת מבחינתו. התוכנית התקשתה למצוא את עצמה, הקהל לא ממש התחבר, ומסביב הדהדו דיבורים על חוסר שביעות רצון מתמשך מצד מנהלי הרשת, ושמועות על רצונם להחליף את או\'בראיין בגרג קיניר מהתוכנית המאוחרת יותר. או\'בראיין קיבל מהרשת שוב ושוב חוזים קצרי טווח למשך 13 שבועות, שהוארכו בכל פעם מחדש, עם סימן שאלה לגבי החוזה הבא.

צריך להדגיש שכבר אז או\'בראיין הדגים ניצוצות מהכישרון האדיר שלו. מערכון הפתיחה של התוכנית הראשונה הראה אותו הולך ברחוב ושומע בערך מכל מי שהוא פוגש שהוא \"נכנס לנעליים גדולות\" וש\"כדאי מאוד שהוא יהיה מוצלח כמו דייב\" ובקיצור: כל משפט מלחיץ אפשרי. הוא עצמו נראה בטוח בעצמו, מגיע לאולפן, נכנס לחדר שלו ושם מחכה לו חבל שבאמצעותו הוא מנסה לתלות את עצמו. ברגע האחרון \"קוראים לו לבמה\", והוא נכנס לאולפן. מונולוג הפתיחה הראשון שלו קצת קרטע, עד שהוא שלף את הבדיחה הבאה: \"תמיד חלמתי להיות מנחה טוק שואו וסיפרתי על החלום לחברים שלי. אבל נערים יכולים להיות אכזריים, אז הם אמרו לי: כן, בטח, קונאן. אתה תקבל תוכנית משלך כשיהיה שלום במזרח התיכון!\". הבדיחה הזו גררה תשואות סוערות מהקהל ונסכה בו קצת ביטחון.

במשך שלוש השנים הראשונות התוכנית של קונאן לא נחשבה כהצלחה מזהירה, וגם המבקרים לא ממש התלהבו ממנה, למרות ההבלחות המוצלחות. לקונאן היה באותה עת \"סייד קיק\" בשם אנדי ריכטר (שהפך לשחקן מוכשר בזכות עצמו בהמשך) ולמרות שהכימיה בין השניים היתה ברורה לעין, ה\"פינג פונג\" המילולי בין שניהם קצת פגע בקשר של הקהל עם או\'בראיין.

אבל לאט לאט התחילו או\'בראיין וכותביו לזהות את הבעיות, לתקן את השגיאות ולייצב את השורות. מתוכנית זניחה ומושמצת הפכה התוכנית לפופולארית, מדוברת ומוערכת. מה גרם לשינוי? מספר סיבות: או\'בראיין החל לצבור בטחון עצמי ובמקום לנסות לרצות את הקהל חזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להצחיק בלי להתפשר, או\'בראיין חידד את הקשר שלו עם הקהל והחל להרבות באלתורים ובשנינויות תוך כדי השידור, הטקסטים כוונו לקהל צעיר יותר שממילא היוו את הגרעין הקשה של הקהל שנשאר ער בשעות האלה ומעניין את המפרסמים, המבנה של התוכנית התמקד בנקודות החוזק של קונאן ואנשיו: מערכונים פרועים על גבול הנונסנס, מונולוג קצר יחסית אבל ממוקד, פינות קבועות והופעות אורח של סלבריטאים שמוכנים לצחוק על עצמם (מי שלא ראה את ג\'יימס ליפטון משתטה אצל קונאן לא ראה השתטות מימיו). עוד הסבר לשיפור: עם העלייה בפופולאריות של התוכנית יותר ויותר סלבריטאים מהליגה ה\"גבוהה\" הביעו נכונות להגיע לתוכנית כדי לקדם את הפרויקטים שלהם ולנהל שיחה קולחת יותר ופחות מתחנפת מהשיחות שלנו ולטרמן מנהלים.

בשנת 2000 הודיע אנדי ריכטר שהוא עוזב את התוכנית. למרות שהעזיבה הזו היתה נקייה לחלוטין מענייני אגו או מ\"לכלוכים\", בדיעבד היא עשתה רק טוב לאו\'בראיין. במקום לכוון את הדברים שהוא אומר אל ריכטר, החל קונאן לפתח קשר ישיר עם הקהל. וזה עבד. עד מהרה הוכיח קונאן שהוא מסוגל להחזיק את התוכנית לבד על כתפיו, וכדי לא להזניח לגמרי את ה\"פינג פונג המילולי\" הבלתי נמנע, בחר קונאן לנהל אותו, מדי פעם, עם מקס וויינברג, המתופף ומנהיג להקת הבית של התוכנית, והעסק התגלה כמוצלח למדי.

עם הזמן המערכונים הקצרים הלכו והפכו לפרועים יותר ויותר, והמוח של התסריטאים הלך והפך יצירתי ומקורי מרגע לרגע, למשל: \"סודות של סלבריטאים\" (מציג סלבריטאים מוכרים במדי כלא מספרים על \"סודות אפלים מעברם\" מופרעים לגמרי, למשל: גווינת\' פאלטרו מספרת על התחביב שלה: להרוג נוודים במכת פטיש), \"נסיעת שולחן\" (קונאן וחבר נבחר מהקהל מתחילים \"לנסוע\" עם השולחן של קונאן \"מחוץ לאולפן\" ונקלעים להרפתקאות מטורפות, כגון: ניסיונות בריחה מחיות שמנסות לענג את עצמן ע\"י התחככות בהם וכו\'), \"If They Mate\" (שימוש בתוכנת מחשב שבאמצעותה ניתן לראות כיצד ייראו ילדיהם של סלבריטאים שלפי השמועות יוצאים האחד/ת עם השני/ה. והתוצאות נראות כמו ניסויים בצ\'רנוביל בד\"כ), \"בשנת 2000\" (קונאן ועוד סלבריטאי מספרים מה צפוי לקרות בעתיד, עם הרבה עקיצות על חשבון סלבריטאים. המערכון שודר בשנות ה- 90, וכשהגיעה שנת 2000 הוחלט לא לשנות את שמו, אלא להשאיר אותו ככה. כמה טיפוסי...),

\"נאום מצב התוכנית\" (פרודיה מבריקה על \"נאום מצב האומה\" השנתי של נשיא ארה\"ב, נעשה אחת לשנה, ובמהלכו הקהל פורץ בתשואות רמות כשקונאן מבשר להם שאין מונולוג הערב), \"הידית של \'ווקר טקסס ריינג\'ר\" (ידית שבכל פעם שקונאן דוחף אותה צץ על המרקע קטע מגוחך אחר מסדרת המופת של צ\'אק נוריס) ועוד ועוד.

בתוכנית נעשה שימוש בדמויות קבועות, שחלקן הפכו לפופולאריות בפני עצמן, כמו: \"הדב המאונן\" (שקונאן הודיע שייצא לגמלאות עם המעבר לתוכנית החדשה, אך באותה נשימה הכריז שיוחלף ע\"י \"הדב שמחפש במכנסיים את הטלפון הנייד שלו\"), \"פימפבוט 5000\" (רובוט שמשלב טכנולוגיה של שנות ה-2000 עם חוכמת רחוב של סרסור משנות ה-70), \"ארטי קנדל\" (\"רוחו\" של זמר משנות ה- 40 שמדבר בנועם ובאדיבות, אבל כשהוא מתחיל לשיר הוא מתגלה כגזען, שוביניסט ונבער מהזן הנחות ביותר), וכמובן, \"טריומפף הכלב המעליב\" שהפך לכוכב גדול גם מחוץ לתוכנית.

 קונאן גם נוהג לשלב את אנשי הצוות של התוכנית במערכונים, בד\"כ במהלכם מתגלה סטייה מינית או אחרת של מי מאנשי הצוות (למשל: ג\'ואל גודארד, הכרוז, התגלה כ\"חובב נערי ליווי אסיתיים\" פעם אחר פעם, מקס ויינברג הוא בכלל פדופיל וכו\').

בין השחקנים שנהגו להשתתף במערכונים של התוכנית היו כאלה שהפכו לכוכבים מוכרים. למשל:

איימי פוהלר (SNL), קייט וולש (אדיסון מ\"האנטומיה של גריי\" ו\"מרפאה פרטית\") וג\'ק מק\'ברייר (קנת\' מ\"רוק 30\"). בין הכותבים הקבועים של קונאן היה דימיטרי מרטין הגאון שהפך לסטנדאפיסט מצליח ורוברט סמייגל (האיש מאחורי \"טריומפף\") שגם הוא הפך לכוכב (והיה בין הכותבים של \"אל תתעסק עם הזוהן\").

\"טריומפף\" בתור להקרנה של \"מלחמת הכוכבים\"
מה קרה בסוף לדב המאונן?

התוכנית גם הצליחה לייצר כותרות בשנותיה המאוחרות בשני מקרים: פעם אחת כשאו\'בראיין גילה שהוא דומה באופן מדהים לראש ממשלת פינלנד, שהיא בכלל אישה, והמהלך עורר רעש רב בפינלנד והגיע לכותרות הראשיות בעיתונים שם, עד שקונאן יצא לשם במיוחד וצילם קטעים לתוכנית.

במהלך שביתת התסריטאים בשנת 2008 התגלה או\'בראיין בשיא גדולתו. אחרי הפוגה ממושכת אולצו מנחי תוכניות האירוח ע\"י מפיקי הרשתות לחזור ולשדר כרגיל. בזמן שמנחים אחרים, כמו לנו וסטיוארט, ניסו לחזור לשגרה, קונאן בחר בדרך אחרת, גידל זקן כאות הזדהות עם חבריו  ופשוט אלתר תכניות שלמות. זכורה במיוחד תחרות סיבוב טבעת הנישואין שלו, במהלכה ניסה קונאן לשבור שוב ושוב את השיא שלו בסיבוב הטבעת למשך זמן ממושך יותר (בסוף הוא הגיע ל-51 שניות בזכות עצה שקיבל מפיסיקאי בכיר). קונאן מצא דרכים מקוריות חינניות להעביר את הזמן בלי התסריטאים שלו, למשל: יצירת \"מבוך\" שיגרום לאורחים שלו להעביר יותר זמן עד שהגיעו לכסא, \"מופע אורות גרמני\" (האולם מוחשך לצורך מופע אורות, כשקונאן מחקה די ג\'יי גרמני מופרע), וגולת הכותרת: סכסוך מבוים של קונאן עם סטיבן קולברט וג\'ון סטיוארט על השאלה: \"מי המציא את מייק האקאבי?\" שכלל \"קרבות מילוליים\" בתוכניות האירוח של כולם, כשהשיא היה בתוכנית של או\'בראיין שבמהלכה נוהל דו-קרב פיסי מוטרף לחלוטין.

צריך לציין שלמרות שה\"ספציאליטה\" שלו הוא במערכונים הקצרים והפרועים, או\'בראיין התגלה כמראיין מצוין לא פחות. הוא לא כופה את עצמו על המרואיינים אבל גם לא מתחנף אליהם, מאפשר לשיחה לזרום באופן קולח ומרבה להתבדח על חשבון עצמו ולהצחיק את המרואיינים. על אף שהראיונות מתקיימים בדיוק באותה מתכונת כמו בתוכניות ה\"טוק שואו\" האחרות (שאלות מוכנות מראש, טקסטים מוכנים מראש שהמרואיינים רואים על מסך וחזרות לפני התוכנית), איכשהו אצל קונאן הכל נראה הרבה יותר טבעי, משוחרר ומאולתר.

אז מה הפך את קונאן או\'בראיין למנחה אהוד כל כך ולאחד האנשים הכי מצחיקים על כדור הארץ? בניגוד למנחים האחרים קונאן לא מסתפק בישיבה על הכסא והתבוננות על העולם בזחיחות. הוא באמת לא לוקח את עצמו ברצינות רבה, כותב בעצמו את המערכונים ומבצע אותם בעצמו, ואם צריך הוא יביך וישפיל את עצמו מול כל האומה כדי שהמערכון יהיה מצחיק: אם צריך הוא יקפוץ חצי ערום לתוך שלולית בוץ, ייכנס עם הראש בתוך פינים של באולינג ויקפץ מצד אחד של האולפן לצד השני על רגל אחת - הכל בשביל המערכון. איך אפשר לא לאהוב את האיש הזה?

בל נשכח שקונאן יצא בעבר מגבולות התוכנית, הנחה את טקס ה\"אמי\" פעמיים (ופעם נוספת הנחה במשותף) באופן מוצלח ביותר, וכתב מערכונים מצחיקים מאוד לטקס, כך שגם מי שלא מכיר את התוכנית שלו או סולד ממנה לא נשאר אדיש אליו.

קונאן או\'בראיין נראה, אפוא, בשל, מוכן ומזומן לזנק לליגה של הגדולים. השאלה המעניינת ביותר היא: האם המעבר לשעה המוקדמת יותר,של הקהל ה\"מבוגר\" יותר תחייב אותו למתן קצת את ההומור הילדותי והפרוע? או שאולי המעבר של לנו לשעה 22:00 יקל עליו להמשיך ולהצטייר כ\"ילד הפרוע\" לעומת לנו המתון והשקול?  ימים יגידו. קונאן עצמו טוען בראיונות שנתן לאחרונה שהוא יילך כנראה בדרך ביניים. הוא בהחלט מתכוון לוותר על חלק מהשטויות, אבל הוא לא מתכוון להפסיק להשתטות.

החדשות הטובות הן שקונאן לוקח אתו את צוות הכותבים מהתוכנית ללוס אנג\'לס, וגם מקס וויינברג יגיע איתו לשם בסוף (למרות שהיו רינונים על כך שהוא לא יסכים לעבור).

החדשות הפחות טובות לחובבי משבצת הלייט נייט הן שהמחליף הנבחר, ג\'ימי פאלון, לא נראה כמו אופציה מלהיבה, בלשון המעטה (אגב, פאלון התארח לאחרונה אצל קונאן שנתן לו עצה איך להצליח: \"למען השם, אל תעשה שום דבר שאני עשיתי!\"), ולא נראה כמי שמתקרב לכישורים הקומיים המוכחים של קונאן, אבל מי יודע. גם בקונאן אף אחד לא האמין כשהוא קיבל את הג\'וב, ותראו מה יצא.

דבר אחד בטוח - לפאלון יש נעליים גדולות מאוד למלא. תרתי משמע.

קטע גאוני מטקס האמי עם פארודיות על \"אבודים\", \"האוס\", \"המשרד\", ועוד.
ב\"EW\" בוחרים את חמשת הרגעים הגדולים בתוכנית.