אורות ליל שישי, עונה 3, פרק 12

בזמן הצפייה בפרק, בחלק של משחק האליפות, חשבתי לעצמי: \"אוי, לא. הנה הם עושים את זה שוב. בדיוק כמו בסיום העונה הראשונה - שוב קואץ\' טיילור בסכסוך עם ה-QB שלו בדיוק במשחק הגדול של העונה. שוב הקבוצה לא מתפקדת ויורדת למחצית בפיגור גדול. שוב הקואץ\' נותן נאום ופתאום הכל מסתדר. פעם אחת הספיקה\". ואכן, נראה היה שהפרק מתקדם לכיוון הצפוי. אמנם היה טוויסט קטן בעלילה - אם כי גם הוא ממש צפוי וקצת מאולץ - כשמאט קיבל חזרה את המושכות והחליף את ג\'יי די, אבל שוב ראינו את הקאמבק הבלתי נמנע, ונראה היה ששוב יהיה סוף שמח וקיטשי.

אבל אז באה הבחירה התסריטאית הנכונה והראויה, כשהקבוצה היריבה מצליחה בכל זאת לנצח. למה זה היה נכון? כי סוף סוף הכותבים נזכרו במהות הבסיסית של הסדרה - שהפוטבול הוא מטאפורה לחיים עצמם, ושבחיים לא תמיד הכל הולך. בספורט רק קבוצה אחת יכולה לנצח וקבוצה שניה צריכה להפסיד, ובחיים על כל הצלחה בא גם כשלון.

הנאום של אריק בחדר ההלבשה אחרי ההפסד הרבה יותר נגע בי מאשר הנאום שלו במחצית, ולא במקרה. הוא הזכיר לשחקנים כמה הוא מעריך אותם והזכיר להם שהם היו שותפים למשחק היסטורי שעוד ידברו עליו הרבה שנים, ושהם יכולים וצריכים להיות גאים בעצמם על כך. אהבתי גם את העובדה שהמשפחות של השחקנים נכחו בזמן הנאום - טאץ\' קטן ויפה של הכותבים.

וזו הסדרה בגדולתה - הרגעים הקטנים ומחממי הלב האלה, ולא היו חסרים מאלה לאורך הפרק כולו, החל מהטיול הקטן של אריק ותמי בבוקר המשחק, דרך סבתא סרסן וג\'ולי שמדברות על מאט ביציע, לנדרי וטיירה וכלה בסצנת הסיום עם טים בתוך המגרש אחרי שהכל נגמר.

הסיפור של ג\'יי די היה מעניין, למרות שאני לא מת על העובדה שהפכו את אבא שלו למן \"רע עונתי\", בלי להראות את הדמות באופן קצת יותר אנושי. ובכל זאת, אהבתי את העובדה שאריק ותמי לא ממש התלבטו אם להתערב או לא, אלא עשו את מה שחשבו שהיה נכון לעשות. קצת פחות אהבתי את התגובה של ג\'יי די, לא מפני שלא היתה אנושית וטבעית, אלא מפני שבפרק הקודם הוא עצמו שידר מסר הפוך לגמרי ואפילו דיבר על כך שהוא מפחד לחיות עם אבא שלו באותו בית. זה הרגיש מאולץ כדי ליצור מתיחות מכוונת מול הקואץ\', ומוגזם לגמרי. אבל בסך הכל זו בהחלט עלילה מרתקת שהרימה את רמת העניין בפרק.

העלילה של לאנדרי וטיירה לא היתה גם היא נטולת בעיות - לאורך העונה לאנדרי לא היה פקטור בכלל בקבוצה והיה נדמה שלא אכפת לו מהפוטבול, ו\"פתאום\" הוא אמור לפתוח? ממש ממש מאולץ. ובכלל, אם הוא היה כל כך חשוב לפתע - איך זה שאף אחד לא שם לב שהוא אפילו לא על האוטובוס? פשוט תמוה. ועדיין, הסצינות שלו עם טיירה היו מעולות - בכלל, הכימיה בין שני אלה באמת יוצאת דופן, והשיא היה, כמובן, בקטע שבו טיירה מבינה על מה החיבור שלה צריך להיות. אהבתי מאוד את העובדה שהיא מזכירה את הפציעה של ג\'ייסון סטריט כרגע משמעותי במיוחד עבורה, כיוון שזה, בעצם, היה ה\"רגע המכונן\" של הסדרה כולה, שהשפיע על כל הדמויות. הרגע שבו טיירה מקריאה את החיבור על רקע התמונות שמסביב מהווה מן \"נקודת סיכום\" של כל מה שהיא עברה, והיה מרגש ויפה במיוחד.

מבחינתי, הפרק היה ממש מצוין, והעובדה שהקבוצה הפסידה בסוף, לא רק שלא פגעה בהנאה ממנו, אלא דווקא הוסיפה לו עומק וייחוד. ציון: 9.5.