נכון, "סקרבס" כבר נמצאת הרבה מעבר לשיאה, אבל לגברת הזקנה יש מדי פעם אס מתחת לשרוול, ופעם בכמה זמן מבליח פרק חזק שמזכיר את הימים הגדולים ההם.

הפרק השני של העונה השמינית "שיחק" על נקודת החוזק המרכזית של הסדרה - היכולת שלה לייצר דרמה חזקה בין כל הצחוקים, יכולת נדירה שאף סדרה קומית אחרת לא יכולה להשתוות לה, למעט אחת ("המשרד", כמובן).

עיסוק במוות במסגרת של סדרה קומית הוא עניין מאוד לא פשוט. זה נכון בעיקר למי שאינו מיומן בשילוב בין דרמה לקומדיה, או למי שנרתע מכך. "סקרבס" מיומנת בכך ואינה נרתעת מכך, ולכן המלאכה עבור כותביה ושחקניה קלה יחסית. הפרק הזה היווה הוכחה ניצחת נוספת לכך שאפשר ליצור פרק בסדרה קומית שעוסק כולו בנושא עצוב מאוד, ולעשות זאת בצורה מושלמת.

הפרק עצמו לא היה מצחיק במיוחד, אבל הוא היה מקסים, מרגש ונוגע ללב באופן יוצא דופן.
הכותבים עשו בחירה תסריטאית נבונה כשבחרו לוותר על עלילות המשנה (בדרך כלל ב"סקרבס" יש עלילה מרכזית ושתי עלילות משנה), ולהתמקד אך ורק בעלילה של ג'ורג' ולנטיין הגוסס (אם כי הסיפור של ד"ר מדוקס שמגלה את פרצופה האמיתי כן היה ברקע, אבל גם הוא היה קשור לעלילה המרכזית). מעניין במיוחד שחלק מהקאסט הקבוע בכלל לא הופיע בפרק, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הסדרה.

הסצנות של ג'יי דיי וטרק שיושבים עם ג'ורג' היו עשויות היטב, והשילוב של ההומור, עם הדרמה והטרגדיה שמסביב היה מוצלח במיוחד, במיוחד בסיום כשמתברר שהמחשבה האחרונה של ג'ורג' היתה חיובית, בדיוק כפי שהוא עצמו הזכיר קודם.

הפרק היה מוצלח כשלעצמו, אבל הבחירה בשיר הסיום (I Will Follow You Into The Dark"" של "Death Cab for Cutie") היתה ממש מבריקה והפכה את חוויית הצפייה למושלמת.

בהחלט פתיחה מעודדת לעונה הזו, אחרי האכזבה מהעונה הקודמת. ציון: 10.