הרשו לי שוב להתחיל עם הדברים הטובים. הפעם גם אין הרבה: ההדגמה של היכולת של טוני להנחית שני מטוסים על אותו מסלול בו-זמנית היתה סצנה מרשימה, גם מבחינת הצילום שלה, כשהמטוס השני מגביה בשניה האחרונה; הצורה שבה ג'ק עלה על זהותו של הצלף (עם הנעליים הלבנות) היתה יפה; סצנת הסיום, שבה ג'ק נלחם עם טוני, היתה מוצלחת, כמו גם המשפט שג'ק מטיח בטוני - "מה לעזאזל קרה לך"? גם אנחנו רוצים לדעת.

כל היתר היה גרוע. כל קו העלילה של הנשיאה משעמם; ג'ק שמסביר שהוא חושב שההליך נגדו בסנאט הוא בסדר, הוא ג'ק מתחסד, ולא אופייני לאופיו כפי שלמדנו להכיר בששת הימים האינטנסיבים שעברנו איתו; העובדה שמר דובאקו, שעובד עבור ג'ומה, הוא זה שעומד מאחורי המתקפה, היא עובדה צפויה, אבל לפחות יש בה עניין עלילתי כלשהו; וכרגיל, יש חפרפרות בכל מקום, כולל ב-FBI, ובדיוק אותו סוכן סורר הוא זה שמוצא את הצלף כשהוא לבד. כמות הדברים הלא הגיוניים שהתרחשו בסצנה הזאת בכלל היתה עצומה (לדוגמא, העובדה שהצלף לא חיסל אותו באותו הרגע, או העובדה שהוא בכלל היה לבד).



חוץ מזה, קיבלנו גם התייחסות לאחד הדברים שהכי אהבתי בפרק הפתיחה, הדינמיקה בין רנה לג'ק, וכשהיא מנסה להתעמת עם ג'ק בנושא, ג'ק מתחמק. מצד אחד, זה היה מעניין לראות את ההתחמקות של ג'ק, אבל מצד שני, אני מקבל תחושה מסוימת שדווקא אפשר היה לפתח את כל העסק בצורה יותר מעניינת (ואולי זה עוד יתפתח בהמשך).

בכל אופן, מדובר בפרק פחות מוצלח מהקודם. ציון: 6.