שנת 2008 לא היתה מעודדת במיוחד עבור הטלוויזיה האמריקנית, בלשון המעטה. התעשייה חוותה טלטלות לא פשוטות, החל משביתת התסריטאים שגרמה להורדתן מהמסך של כל הסדרות האהובות וכלה במשבר הכלכלי שנותן את אותותיו וגורר צמצומים משמעותיים מצד מקבלי ההחלטות.

שנת 2008 סימנה למעשה את שיאה של המגמה המדאיגה של הסתמכות הולכת וגוברת מצד הרשתות הגדולות להשקיע בתוכניות ריאליטי זולות ומטמטמות-חושים ככל הניתן על חשבון יצירה אמיתית, כשגם ה"יצירות" הבולטות שכבר שורדות מכוונות לרמה ירודה, בינונית במקרה הטוב. שיא השיאים הגיע בהודעה של רשת NBC לפיה היא "מוותרת" , למעשה, על שידור סדרות מדי יום בשעה 22:00 לטובת תוכנית חדשה בכיכובו של ג'יי לנו. מסר ברור מצד מנהלי הרשת שמשמעו אי-אמון ביצירה המקורית, והחלפתו בגישת "הליכה על בטוח ובזול יותר".

ועדיין, בתוך ים הרדידות שמסביב אפשר למצוא קצת תקווה. זה כמעט אבסורד, למעשה, שבתוך תרבות הכלום שמסביב מצליחות סדרות כל כך מתוחכמות ושנונות כמו "המשרד" ו"רוק 30" לשרוד במסגרת של רשת שידור ארצית. כמעט נס, אפשר לומר. סדרה כמו "אבודים" היא בכלל אחד מפלאי עולם. ויש, כמובן, את רשתות הכבלים שמאגדות בתוכן את מיטב היצירה ושומרות על הגחלת, בין באמצעות סדרות שאמרו שלום במהלך העונה ("הסמויה", "המגן") ובין באמצעות סדרות שמצויות כרגע בשיא אונן ("מאד מן", "שובר שורות", "העשב של השכן", "דם אמיתי").

כמי שמשתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה, אקדיש את סיכום השנה לדברים הטובים, ולהם בלבד. המטרה היא להוקיר ולכבד את הסדרות הטובות ביותר, הפרקים הטובים ביותר השחקניות והשחקנים הטובות והטובים ביותר והרגעים הגדולים של השנה.

כמובן שכל האמור כאן משקף אך ורק את דעתי האישית, ומבוסס על הסדרות שבהן אני צופה באופן אישי. סדרות שבהן איני צופה, לא נכללו כאן, לא מפני שאיני יודע שהן מצוינות (כמו "המגן" או "הסמויה"), אלא פשוט כי לא צפיתי בפרקים ואין לי אפשרות להביע דעה לגביהן.

על מנת למנוע ספוילרים, תצוין ליד שם הזוכה בכל קטגוריה שם הסדרה המעורבת והעונה בה מדובר, ואם מדובר על פרק ספציפי יוזכרו מספרו ושמו.

אז יאללה, לדרך:

הסדרה הדרמטית של השנה: "מאד מן", עונה 2.
מדובר ביצירת מופת, פשוטו כמשמעו. הסדרה הכי טובה שראיתי בשנים האחרונות, ומי יודע, בקצב הזה, אולי בכלל. כתיבה מדהימה, עמוקה ומתוחכמת. משחק מושלם. צילום אלוהי, תפאורה מרהיבה ובעיקר, דמויות חזקות.

אם העונה הראשונה שמה את הדגש על הגברים ב"סטרלינג את קופר", באה העונה השניה ולועגת למה שראינו אצל קודמתה. זו היתה, בלי צל של ספק, העונה של הנשים של "מאד מן" ("מאד ווימן?"), שבתהליך איטי ויפה יוצאות לאט לאט מהצל של הגברים ומגלות עמוד שדרה מרשים, החל מפגי, דרך ג'ואן ובמיוחד בטי דרייפר, הדמות החשובה והמעניינת ביותר של העונה. וואו.



ראויות לאזכור:
"אבודים" - בזכות עונה רביעית מעולה שבמעולות שיצרה עלילה סוחפת ומרתקת מתמיד, "צ'אק" שהתגלתה כפנינה הכי מקסימה בטלוויזיה ובמיוחד "אורות ליל שישי" שהעונה השלישית שלה כל כך נפלאה שאלמלא העונה השניה ששודרה בתחילת שנת 2008 היתה כל כך מאכזבת עוד היתה יכולה להוות יריב ראוי ל"מאד מן" על הפרס.

הסדרה הקומית של השנה: "המשרד", עונות 4 ו-5
לא משנה כמה "רוק 30" מצחיקה ועד כמה "איך פגשתי את אמא" חמודה, "המשרד" היא פשוט סדרת טלוויזיה טובה מהן. מעבר לכך שהיא מבריקה ומצחיקה לא פחות משתי האחרות, היא יודעת לייצר דרמה אנושית חזקה ולשלב אותה בתוך העלילה הקומית ללא מאמץ, תוך יצירת דמויות שקל להזדהות עמן. העונה הרביעית סבלה מעט מעליות וירידות, שנבעו בעיקר מלחצים מצד הרשת (שדרשה מהכותבים להפיק פרקים "כפולים" בלחץ זמן היסטרי) ומשביתת התסריטאים שפגעה במומנטום, ועדיין התעלתה על כל מתחרותיה. העונה החמישית מסתמנת בינתיים כסבבה לגמרי, ועמוסה ברגעים נפלאים ומרגשים.

ראויות לציון: "רוק 30" - שממשיכה להיות מתוחכמת להפליא ושנונה ביותר, כפי שרק טינה פיי יכולה להיות ו"איך פגשתי את אמא" שגם היא, גם ברגעיה החלשים ביותר, סדרה חכמה מאוד, כיפית ומיוחדת.





עשרת הפרקים הטובים של שנת 2008 (בסדר יורד)

10. "צאק", עונה 2, פרק 5, "Chuck Vs. Tom Sawyer"
כיוון שכבר כתבתי על הפרק הזה ל"תנועת הצופים" לא ארחיב עליו כאן, אבל אזכיר שהוא מסמן כל מה שאני אוהב בסדרה הזו: פאן טהור, עלילה מהודקת ובעיקר נגיעה יפה בדמויות, ובפרק הזה הדגש הוא דווקא על דמות שולית שמהווה אתנחתא קומית בלבד - ג'ף - והדרך שבה הפרק נותן לה קצת נפח בלי לפגוע בצחוקים שהדמות מספקת, ובסופו של דבר מקדם גם את הדמות של צ'אק, היא פשוט מושלמת.

9. "רוק 30", עונה 3, פרק 2, "Believe in the Stars"
הרבה זמן לא צחקתי ככה כמו בפרק הזה. גם עליו כתבתי כבר ל"תנועה", אז נקצר ונדגיש שהופעת האורח של אופרה היתה מושלמת, בעיקר בזכות ההברקה התסריטאית שקשורה בה אבל גם בזכות הומור עצמי בריא של הכוכבת ומשחק מדויק להפליא של טינה פיי הדגולה. בכלל, הכל בפרק הזה דפק כמו שעון שווייצרי. קומדיה במיטבה.

8. "איך פגשתי את אמא", עונה 3, פרק 13, "Ten Sessions"
ברק כתב, ויפה כתב, כי הפרק היה מוצלח לכשעצמו (אם כי לא היו כמה הסתייגויות ממנו), אבל הכל התגמד לעומת שתי הדקות האחרונות עם הדייט של טד וסטלה שהיו אחד הדברים הכי נפלאים שראיתי בטלוויזיה. סצנה רומנטית נפלאה, כתובה היטב ומשוחקת נפלא, עם דגש על פרטים קטנים (כמו תמיד בסדרה הזו) ומספיקה לעשות כל כך הרבה דברים בשתי דקות. פשוט וואו.

7. "אורות ליל שישי", עונה 2, פרק 14, "Leave No One Behind"
ככה פתאום בשיא הייאוש מהעונה השניה, צץ לו הפרק הזה, כאילו צצה לה מכונת זמן והחזירה את הסדרה לימים הגדולים. פרק ממש מעולה, שהחיל בערך את כל הרגעים המעניינים בעונה השניה בתוכו, עם שני שיאים: הסצנה המרגשת של סמאש בחדר ההלבשה עם השחקנים, ושיא השיאים: הסצנה שבה אריק מטיח את מאט לתוך המקלחת ומלמד אותו שיעור שלא ישכח עוד. אחד הרגעים הכי חזקים בסדרה.

6. "באטלסטאר גאלאקטיקה", עונה 4, פרק 10, "Revelations"
אחרי חצי עונה די מאכזב ומשמים, נרשמה התעוררות מרשימה לקראת סיום, והשיא מגיע בפרק הזה שהיה עמוס ברגעים דרמטיים מרתקים, במיוחד הגילוי מצד אדאמה על הסוד הגדול של טיי והדרך שבה הוא מגיב לו (ואח"כ גילוי המנהיגות של לי שהיה הדבר הכי מעניין שראינו מהדמות הזאת מזה זמן), אבל שיא השיאים של הפרק - ואחד משיאי הסדרה בכלל- היתה סצנת הסיום ה-מ-ד-ה-י-מ-ה שצולמה כשוט ארוך שלתוכו נכנסת בכל פעם דמות אחרת, ובמהלכו רואים איך כל אחת מהדמויות מגיבה למראה הקשה של כדור הארץ. אישית, לא נפלתי מהכסא מהרעיון שכדור הארץ יתגלה כעיי חורבות, אבל הדרך שבה זה נעשה, היתה פשוט מרהיבה.

5. "המשרד", עונה 5, פרק 2, "Business Ethics"
פרק פשוט מושלם. החל מהפתיח הגאוני עם התאקל המתבקש של מייקל (והתגובות ההיסטריות של כל הדמויות לדברים של ג'ים), דרך הכימיה המופלאה בין מייקל להולי והעלילה הראשית המצוינת עם מרדית', וכלה - ובמיוחד - בסיפור ג'ים ודווייט. זה הזכיר את הימים הטובים והיווה אחת המתיחות הכי טובות אי פעם.



4. "האוס", עונה 4, פרק 15, "House's Head"
החלק הראשון מבין שני פרקי סיום העונה, והאהוב עליי יותר. פרק מבריק באמת שאמנם חזר על רעיון שהכותבים אוהבים לבצע שוב ושוב (להיכנס לראש של האוס ולנוע בין מציאות להזיה), אבל נעשה בצורה חכמה, ולמרות שהטוויסט עם הגילוי של ה"חולה" האמיתית לא נעשה בצורה הכי גאונית הוא עדיין עבד היטב ויצר אימפקט ראוי.

אה, כן. וקאדי עשתה סטריפטיז. כבר הזכרתי שאני ממש אוהב את הפרק הזה?

3. "מאד מן", עונה 2, פרק 2, "Flight 1"
איך לעזאזל בוחרים פרק מצטיין בסדרה שכל הפרקים שלה טובים? פשוט מאוד. מטילים מטבע. או שלוקחים את הפרק שהיה טיפה שונה או לפחות נראה יותר מיוחד מהאחרים.

בפרק השני של העונה, אנו רואים כיצד הדמויות מתמודדות עם התרסקות של מטוס שבדיעבד מתברר שאביו של פיט נסע בו ונספה. הפרק סיפק זווית מעניינת על הדמויות, ובמיוחד דמותו של פיט, ומעניין לראות את פיט של אז מול פיט של סיום העונה. לא פחות מרתק לראות את התגובה של דון (שמאופיין בפרק הזה כפאסיבי, מגמה שתמשיך לאורך העונה) אל מול הציניות והאופורטוניזם של עמיתיו, מה שמרמז שלמרות החזית הקשוחה, עדיין יש באדם הזה יותר דיגניטי ממה שהוא רוצה להראות.

2. "אורות ליל שישי", עונה 3, פרק 4, "Hello, Goodbye".
הפרק שגרם לי להשתכנע סופית שהסדרה חזרה לעצמה ובגדול. פרק מרטיט, מרגש ומופלא שבו אמרנו שלום לאחת הדמויות האהובות - סמאש וויליאמס. אין טעם להרחיב מילים, אפשר לקרוא מה כתבתי עליו "בזמן אמת". כל העלילות היו מוצלחות, הדמויות היו במיטבן והרגעים המרגשים לא הפסיקו להגיע, ובכמויות.

אני ממליץ בחום לא להחמיץ את הסדרה הזו בכלל ואת העונה הזו בפרט.

1. "אבודים", עונה 4, פרק 5, "The Constant"
בעונה שעברה חשבתי ש"פרק השנה" היה פרק הסיום של העונה השלישית, והכותבים של "אבודים" לא אכזבו וגם השנה פרק פרי עטם הוא, לדעתי, הפרק הטוב של השנה.

הוא היה מותח, מעניין, שונה, מלהיב ובעיקר מרגש ומרטיט. בפרק הזה נענו עם דסמונד החביב בין ההווה לבין העבר במין רכבת הרים מטורפת, ולמרות שהסיפור עצמו יכול היה ליפול בקלות למלכודות פשוטות בשל האלמנט הפנטסטי, הוא דווקא הלך וצבר תאוצה, ושיא השיאים היה בשיחת הטלפון ההיא של דסמונד ופני שיכולה היתה לגרום גם לאדם הכי ציני בעולם להתרגש ולהזיל דמעה. ככה עושים טלוויזיה, חברים.





עשרת הרגעים הגדולים בטלוויזיה של שנת 2008

10. "איך פגשתי את אמא", עונה 3, פרק 16, "Sandcastles in the Sand"
הכוונה היא, כמובן, לסיום הפרק ולטוויסט שמגלה את בארני ורובין במיטה. זה היה מהלך מחוכם מצד היוצרים לבנות את כל סיפור ה"עוד קליפ של רובין ספארקלס" מתוך ידיעה שהוא ממילא לא יוכל לעמוד בסטנדרטים שהציב הקליפ הקודם ולהסיח את תשומת הלב של הצופים לעניין הזה (ואולי בכוונה לגרום להם להתאכזב שם) כדי ליצור את תחילת קו העלילה החשוב הזה, שמבחינתי מאוד הגיוני ונכון ומתאים, ולא רק שלא פגע בדמות של בארני ובאמינות שלה, אלא גם עזר מאוד לשדרג את הדמות של רובין (שבעונה השלישית היתה די מיותרת מבחינתי, ומאז הפכה לדמות האהובה עליי).

9. "בטלסטאר גאלאקטיקה", עונה 4, פרק 10, "Revelations"
הסצנה המרהיבה שבה סול טיי חושף בפני אדאמה את הסוד הגדול, ואדאמה מגיב כפי שהוא מגיב. זה אמנם לא היה ממש מפתיע, ובכל זאת, מדובר בסצנה שהכילה כל כך הרבה אמוציות וחשפה כל כך עמוק את הדמויות שפשוט אי אפשר היה להישאר אדיש אליה, וכמובן, בל נשכח את המשחק העילאי של מייקל הוגן ושל ג'יימס אדוארד אולמוס שהפך את הרגע הזה למופלא ומענג עוד יותר.

8. "צ'אק", עונה 2, פרק 7, " Chuck vs. The Fat Lady"
הרגע שבו קייסי מתחיל לשיר אופרה. "צ'אק" מצטיינת בשילוב נהדר של הומור ודרמה, והרגע הזה היה פסגת ההומור של העונה המצוינת הזאת (ולא היה חסר ממנו, להיפך!), הרבה בזכות תזמון קומי מושלם, כמו תמיד, של אדם בולדווין ששוב הצליח להפוך את האיש הקשוח למראה והמרוחק רגשית לפנינה קומית. לשמוע אותו שר אופרה היה אחד הרגעים הכי משעשעים שחוויתי בתקופה האחרונה.

7. "רוק 30", עונה 2, פרק 15, "Cooter"
הסצנה שבה ג'ק פוגש את נציג הממשל קוטר ברגר (בגילומו המצוין של מת'יו ברודריק. כמה חבל שלא רואים מספיק ממנו), ובסצנה אחת של דיאלוג מבריק הוכנסו בערך 20 פאנצ'ים על חשבון הממשל הרפוליקני (אני לא מגזים!), כששיא השיאים בקטע שבו ג'ק מפנה את תשומת לבו של קוטר לדליפה מהתקרה, וקוטר משיב: "בדקנו את העניין ולפי מחקרים שנערכו אין שום דליפה", שגרמה לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. זו כנראה היתה הסאטירה הפוליטית הכי מבריקה שנראתה על המסך הקטן לאחרונה.

6. "המשרד", עונה 5, פרק 5, "Employee Transfer"
הסצנה הקטנה והנוגעת ללב שבה מייקל ודאריל שרים יחד את הבלוז. סצנה שכל כך משקפת את המהות של הסדרה והיכולת שלה ליצור רגעים מרגשים ודרמטיים באופן מוצלח יותר ממרבית הסדרות הדרמטיות באמצעות טאץ' אנושי פשוט ויפה ובלי רעש וצלצולים. במיוחד יפה לראות את החיבור בין שתי הדמויות האלה - מייקל שבור הלב מלכתה של הולי ודאריל שתקוע שם וחושב על קלי קאפור.... נפלא.

5. "האוס", עונה 4, פרק 16: "Wilson's Heart"
הסצנה המרגשת והנוגעת ללב של ווילסון ואמבר במהלכה מבינה אמבר שהיא עומדת למות בעוד זמן קצר ושזו, למעשה, הפרידה שלה מאהובה ומהעולם. סצנה עשויה היטב ומשוחקת נפלא. היא תיזכר בעיני במיוחד בזכות שני דברים שקשורים בדמויות המעורבות בה: המבט ההלום של אמבר כשהיא מבינה את המצב והחמלה והאהבה הרבים שמרעיף עליה ווילסון. מה שמרשים במיוחד הוא ששתי הדמויות האלה התאהבו רק מספר פרקים קודם לפרק הזה, ובכל זאת, היוצרים והשחקנים הצליחו לנטוע בצופים את התחושה שמדובר באהבת אמת לכל החיים. מרשים ביותר.

4. "מאד מן", עונה 2, פרק 13, "Meditations in an Emergency"
הסצנה שבה פגי מגלה לפיט על ההריון. סצינה טעונה מאוד, משוחקת מצוין (וינסנט קרת'זיר מפתיע לטובה, אליזבת מוס כהרגלה מעולה). מה שמדהים בסצנה הזאת הוא המקום שבו נמצאות הדמויות האלה לעומת איפה שהיו בתחילת הסדרה ואפילו בתחילת העונה. פיט נראה כמו אדם בוגר שבאמת מאמין שהוא מאוהב בפגי, בעוד שפגי גם היא השתנתה והפכה לאדם בזכות עצמה. אם בעבר פיט היה זה שהתנהג אליה ברשעות והסווה את הצד האכזרי שבו כלפי חוץ, הפעם פיט הוא הפגיע ופגי היא זו שנוהגת במידה מסוימת של רשעות (למרות שעצם הגילוי כשלעצמו אינו פסול, כמובן, אלא יותר העיתוי) ומנצלת את כוחה (הידע שלה) באופן שפוגע בו. מעניין לראות את התגובה של פיט שמרגיש שעולמו נחרב עליו ואת התגובה של פגי שמבינה שפגעה בו אנושות ומרגישה לא נוח עם עצמה. הנה כי כן, סצנה אחת שמאחורי המילים שבה מסתתרים כל כך הרבה ניואנסים דקים ומתוחכמים - וזו בדיוק מהותה של הסדרה המופלאה הזאת.

3. "אורות ליל שישי", עונה 2, פרק 14, "Leave No One Behind"
אותה סצנה שבה קואוץ' טיילור זורק את מט סרסון לאמבטיה ומטיח בו "אין שום דבר לא בסדר אתך". מה אפשר לומר, מסוג הסצנות שמטלטלות את הצופה יחד עם הדמות (המטולטלת) ומצליחה לעשות את מה שהסדרה נכשלה בו כל כך במהלך אותה עונה אומללה - ליצור רגע שמדבר לכאורה על פוטבול, אבל בעצם מתייחס לחיים מחוץ למגרש באותה מידה בדיוק. בסצנה הזו אריק מכוון אל מאט השחקן ומנסה להעיר אותו, אבל בדרך מעיר בעיקר את מאט האדם, זה שמרגיש דחוי ומוזנח, והסצינה משיגה בדיוק את המטרה שלה. טלוויזיה עוצמתית במיטבה.



2. "אבודים", עונה 4, פרק 5, "The Constant"
שיחת הטלפון של דסמונד ופני, כמובן. רגע מרגש באמת שגרם בוודאי גם לכמה ציניקנים להזיל דמעת התרגשות. מדהים שעם כל סיפורי האהבה שנבנו מתחילת הסדרה (המשולש ג'ק-קייט-סוייר, ג'ין וסון, רוז וברנרד, צ'ארלי וקלייר וכו') דווקא הסיפור שראינו הכי מעט ממנו הוא סיפור האהבה שמרגיש הכי אמיתי והכי נוגע ללב. שאפו לכותבים על בניית הדרמה בצורה חכמה ומרגשת.

1. "אורות ליל השישי", עונה 3, פרק 2, "Tami Knows Best"
הסצנה שבה קואוץ' טיילור יוצא מבית משפחת וויליאמס, רגע אחרי שהוא מבשר לסמאש ההמום והנרעש שהזדמנות פז נקרתה בדרכו, ובזמן שהמצלמה מתמקדת באריק היוצא מן הבית, ברקע נשמעות לפתע צהלות השמחה של כל בני המשפחה, והמצלמה מתמקדת בקלוז אפ איטי לכיוון פניו הקשוחים של הקואוץ' שלאט לאט משחרר חיוך רחב ומקסים. איזה רגע מרגש, מפעים, מקסים ומושלם. לא בכדי נכנסו שני רגעים מהסדרה הזו ל"שלושת הגדולים" שלי, כי כשהיא בפורמה, אף סדרה לא יכולה להשתוות לה ביכולת לייצר רגעים שמעבירים צמרמורת בגב ויותר מכך. בפעם הראשונה שבה צפיתי בסצנה הזאת ירדה לי לחלוחית מהעין, והייתי חייב לעצור את הפרק ולהירגע לרגע מרוב התרגשות. מבחינתי זה היה הרגע הגדול ביותר של השנה.





שחקן השנה בסדרה דרמטית
מייקל סי. הול ("דקסטר") שממשיך את הטור דה פורס המרהיב שלו בתפקיד הזה בהופעה פשוט גאונית.

סגן ראשון: ג'יימס אדוארד אולמוס ("בטלסטאר גלקטיקה") - שחקן אדיר, עוצמתי ומרגש.

סגן שני: קייל צ'נדלר ("אורות ליל שישי"). את ההופעה שלו ניתן להגדיר במלים "מגדירת קריירה". הוא פשוט ענק.

שחקנית השנה בסדרה דרמטית
קוני בריטון ("אורות ליל שישי") - אני לא מסוגל להבין איך מישהו שצפה במה שהיא עושה על המסך הקטן יכול שלא להכיר בה כשחקנית הכי טובה בטלוויזיה. פשוט לא מתקבל על הדעת.

סגנית ראשונה: ג'נוארי ג'ונס ("מאד מן"). גנבה את ההצגה העונה. עוד עליה - בהמשך.

סגנית שניה ? לייטון מיסטר ("אחת שיודעת"). פשוט שחקנית גדולה שכובשת את המסך בכל רגע שבו היא מופיעה עם נוכחות חזקה ויכולות מגוונות.

שחקן משנה בדרמה
מייקל הוגן ("בטלסטאר גלקטיקה"). תמיד היה שחקן מעולה, אבל זו היתה השנה שלו. קו העלילה שנוגע לסוד הגדול של הדמות הוציא ממנו את המיטב, וגם בעונה הרביעית המאכזבת הוא היה נקודת אור, מבחינתי. בלי ספק עשה עבודה מופתית השנה.

סגן ראשון: מייקל אמרסון ("אבודים"). מהרגע הראשון שבו דמותו של בן ליינוס הופיעה הוא גנב את ההצגה לכולם, והשנה הזאת לא היתה שונה מקודמותיה. שחקן יוצא דופן בעוצמתו שמצליח להיות קריפי ומעניין כל הזמן.

סגן שני: זאק קרופורד ("אורות ליל שישי"). בשקט בשקט בנה קרופורד את אחת הדמויות האמינות והנוגעות ללב שראינו על המסך הקטן בשנים האחרונות. הדרך שבה אימץ קרופורד את סגנון הדיבור הגמגמני-ביישני של מאט ובנה דמות שאט אט צוברת ביטחון ובו זמנית מסתירה פחדים כמוסים ומשחררת כעס באופן מפתיע ראויה לכל שבח.

שחקנית משנה בדרמה
מארי מקדונל ("בטלסטאר גלקטיקה"). למרות שלא ממש אהבתי את קשת העלילה שקשורה בנשיאה רוזלין בעונה הרביעית, אי אפשר היה להתעלם מתצוגת המשחק המרהיבה של מקדונל. זה היה בדיוק המקרה של "שחקנית מעולה שמצליחה להפוך לאפילו טובה יותר מרגע לרגע", ואכן מקדונל הלכה ושכללה את המשחק שלה, והשיא הגיע בשני פרקי הסיום של העונה (במיוחד בפרק הלפני אחרון) שם היא הבריקה בתצוגת משחק עוצרת נשימה ממש.

סגנית ראשונה: אליזבת מוס ("מאד מן"). כבר בעונה הראשונה הפכה את פגי לדמות מרתקת, עם התמימות הנאיבית שלה מחד, אל מול היכולות המרשימות שלה מנגד. בעונה הזו הדמות הלכה והתפתחה ועמה כשרון המשחק המרשים של מוס, ובסיום העונה כבר קיבלנו דמות עמוקה יותר, בוגרת יותר, תמימה פחות ואפילו קצת רעה. נהדר!

סגנית שניה: ליסה אדלסטין ("האוס"). קאדי תמיד היתה אחת הדמויות האהובות עליי, והמשחק של אדלסטין היה אחת הסיבות המרכזיות לכך. קו העלילה הנוגע לרצונה של הדמות לאמץ תינוק/ת הוציא ממנה המון רגש, המון אהבה והמון משחק משובח. מבט אחד שלה מרגש יותר ומרשים יותר מ-700 הבעות של מרביתן המכריע של הדמויות האחרות.

שחקן ראשי בקומדיה
סטיב קארל ("המשרד"). מבחינתי, מדובר באחד השחקנים הגדולים של הדור. הגדולה שלו היא לא רק בתזמון הקומי המופלא שלו וביכולת שלו לייצר קומדיה מושלמת תוך שמירה על פרצוף רציני במיוחד, אלא גם, ובעיקר, ביכולת שלו לבנות דמות אנושית ונוגעת ללב שעל כל מגרעותיה הרבות קשה שלא לאהוב אותה. אין מילים לתאר את גדולתו.

סגן ראשון: אלק בולדווין ("רוק 30"). מגלם בוירטואזיות את אחת הדמויות המוצלחות יותר
בטלוויזיה ועושה זאת בדיוק רב ובתזמון קומי מושלם. האיש באמת יודע לשחק ולהצחיק.

סגן שני: ג'ים פארסונס ("המפץ הגדול"). לא יצא לי לראות הרבה מהסדרה הזו (ומה שראיתי לא הלהיב אותי), אבל אני יודע לזהות שחקן גדול כשאני רואה אחד, והוא באמת גדול. הדמות של שלדון עושה את הסדרה ופארסונס מגלם אותה באופן מבריק ובכישרון רב.

שחקנית ראשית בקומדיה
טינה פיי ("רוק 30"). ולחשוב שמדובר בכותבת בנשמתה ולא בשחקנית מלידה. מי היה מאמין? כשהחלה הסדרה טענתי שהיא לא מספיק טובה כדי להיחשב לאחת השחקניות הטובות באמת. אוי, כמה טעיתי. עזבו את החיקוי של פיילין (המרהיב כשלעצמו). לאישה הזאת יש תזמון קומי מעולה, והיא נותנת לאלק בולדווין קרב אדיר בסצנות המשותפות שלהם.

סגנית ראשית: מרי לואיז-פארקר ("העשב של השכן"). למרות שאני לא צופה קבוע בסדרה, יצא לי לצפות במספר פרקים (אל תהרגו אותי!), ואין מה לומר, היא יודעת לשחק. פשוט מלכה.

סגנית שניה: ג'נה פישר ("המשרד"). היא כל כך חמודה, כל כך מצחיקה וכל כך משכנעת, איך זה שאף פעם לא מזכירים אותה בהקשר של השחקניות הטובות ביותר? תמוה ביותר.

שחקן משנה בקומדיה
ניל פטריק האריס ("איך פגשתי את אמא"). בלי ספק - חכו לזה - ההיילייט של הסדרה. בחור ברוך כשרונות שהפך דמות שיכולה היתה להיות קלישאה מהלכת לאחת הדמויות היותר אהובות היום בטלוויזיה וגונב את ההצגה בכל שניה שלו על המסך.

סגן ראשי: ריין ווילסון ("המשרד"). האיש ממשיך לעשות עבודת קודש ולהציג את אחת הדמויות המופרעות וההזויות בטלוויזיה שעל כל מוזרותיה נשארת אנושית וחביבה. מדובר בקומיקאי ושחקן בחסד עליון.

סגן שני: קווין דילון ("הפמליה"). כן, כולם מתלהבים מג'רמי פיבן. כן, העונה האחרונה היתה
די מעפנה. כן, הדמות של דרמה די נהרסה. ועדיין, יש לי חולשה לא מוסברת אליו, הוא מצליח להצחיק אותי כל הזמן. ובכלל, מדובר בשחקן פשוט מצוין.

שחקנית משנה בקומדיה
קריסטין צ'נוורת' ("Pushing Daisies"). מה נאמר ומה נגיד עליה? כמה קטנה, ככה גדולה. אפשר לסכם את המהות של השחקנית הנפלאה הזאת בשתי מילים שאומרות הכל: "שובת לב".



סגנית ראשונה: קובי סמאלדרס ("איך פגשתי את אמא"). בשנת 2007 הדמות של רובין די אכזבה אותי. בשנת 2008 אני ממש מת עליה, הרבה בזכות סמאלדרס שמצליחה לשלב היטב בין קומדיה לדרמה בלי להיראות מתאמצת יותר מדי. וחוץ מזה, נו, היא פשוט יפהפיה מדהימה.

סגנית שניה: אנג'לה קינסי ("המשרד"). בשקט בשקט הפכה הדמות של אנג'לה לאחת הדמויות הדומיננטיות והחשובות בסדרה. וכמו שמקובל כל כך בסדרה הזו, פתאום מתברר שמדובר בדמות שהיא הרבה פחות חד-מימדית ממה שחשבנו, ולקינסלי חלק חשוב בכך.

הפריצה של השנה
ג'נוארי ג'ונס ("מאד מן"). בעונה הראשונה הדמות של בטי היתה ברקע, אבל בעונה השניה היא הפכה לדמות המעניינת ביותר בסדרה, והעבודה שעשתה ג'ונס היתה מעוררת התפעלות. פתאום התברר שמדובר בשחקנית מגוונת שהצליחה ליצור דמות מורכבת ומתפתחת, והרגע שבו היא זרקה את דון מהבית היה אחד משיאי המשחק שלה.

סגנית ראשונה: איבון סרהובסקי ("צ'אק"). בדומה לג'ונס, גם היא היתה כל הזמן שם בעונה הראשונה, אבל בעונה השניה היא מתגלה כאפילו מרשימה יותר, וממש פרצה כשחקנית מגוונת שיודעת לייצר דרמה אנושית חזקה, אבל גם מספיק אתלטית כדי להראות אמינה בסצנות האקשן ואפילו השתפרה מאוד בפן הקומי.

סגן שני: ג'רמי דייויס ("אבודים"). דניאל פאראדיי היה דמות שולית יחסית בתחילת העונה,
ולאט לאט התפתח והתגלה כדמות מרתקת מאוד, הרבה בזכות ההופעה המרשימה של דייויס. לשיאו הגיע ב-"The Constant" שם נתן הופעה וירטואוזית במיוחד.

תגלית השנה
אן דודק ("האוס"). דודק הפכה את הדמות של אמבר לדמות הכי מעניינת מבין כל המועמדים לתפקיד העוזר/ת של האוס, ובהמשך, היתה שותפה לקו העלילה המוצלח של הרומן שלה עם ווילסון והיה לה חלק גדול מאוד בעובדה שסיפור מותה של אמבר היה כל כך מרגש ואמיתי. בתווך, היא הספיקה להופיע בתפקיד אורח מתמשך ב"מאד מן" (למרבה הצער, לא ראינו מספיק ממנה בעונה השניה) והנוכחות שלה על המסך מרשימה מאוד.

סגן ראשון: ראיין מקפרטלין ("צ'אק"). בשתי מלים: Captain Awesome!!!

הופעת האורח של השנה
איימי ראיין ("המשרד"). הרבה זמן לא נתקלתי במקרה של שחקן/נית שמגיע לסדרה מצליחה כשלעצמה ומצליח/ה להזריק דם חדש לסדרה ולהשפיע באופן משמעותי על הדינמיקה בין הדמויות... רק כדי לעזוב כעבור מספר פרקים ולהותיר את לבבות הצופים שבורים, כמו גם את לבה של הדמות הראשית. ראיין הציגה דמות שנתנה קונטרה מושלמת למייקל - שטותניקית חסרת תקנה כמותו, אבל יודעת לשמור על הגבולות מנגד. מה חבל שהתברר שהיא פשוט שחקנית טובה מדי ומבוקשת מדי מכדי להתחייב לסדרה לטווח ארוך. פשוט שוברת לבבות, האישה הזאת.

סגנית ראשונה: אופרה ווינפרי ("רוק 30"). תסמכו על טינה פיי שהיא תמצא דרך להפוך הופעת אורח של מנחת טוק שואו חסרת ניסיון במשחק, לאחד הדברים הכי מצחיקים, מופרעים ומקוריים שראינו על המסך העונה. לזכותה של המלכה ייאמר שהיא שיתפה פעולה והראתה יכולות לא רעות בכלל.

סגן שני: ג'ון לרוקט ("צ'אק"). "צ'אק" הביאה לא מעט כוכבים אורחים לעונה השניה שלה, אבל לרוקט היה המוצלח מכולם. הוא תמיד היה שחקן סופר מוכשר, אבל הפעם הוא גם נהנה מסיפור טוב ומדמות טובה שנבנתה לו של סוכן רודף נשים שהפך לשיכור והוא כבר עשה ממנה מטעמים, והצליח ליצור הרבה בדיחות מוצלחות, אבל גם שאפשר להזדהות איתה.

הקאמבק של השנה
"אורות ליל שישי". האמת? כבר שקלתי להרים ידיים. העונה השניה כל כך אכזבה אותי, שחשבתי שלא אזכה לעולם לראות את פסגות היצירה שאליהן הגיעה העונה הראשונה, אבל העונה השלישית התבררה כחזרה לימי התהילה ההם, והוכיחה שיש מקרים שבהם סדרה יכולה לרדת קצת מהמסלול הנכון, ועדיין למצוא דרך לחזור אליו. רק שימשיכו ככה.

סגנית ראשונה: "אבודים". העונה השלישית היתה קצת מאכזבת, בפרט בחלקה הראשון, אבל העונה הרביעית כבר הקפיצה את הסדרה לרמה אחרת לגמרי ולא הזכירה בכלל את קודמתה.

סגנית שניה: "בטלסטאר גלקטיקה". העונה הרביעית היתה חלשה למדי, ומרבית קווי העלילה היו משעממים, אבל הפרקים האחרונים, בפרט האחרון שבהם, הצילו את כבודה של הסדרה ושידרו מסר חיובי לקראת הישורת האחרונה שתעלה לשידור בארה"ב בתחילת השנה האזרחית הקרובה.