הממיר 2006
הממיר 2007

רגע אחרי סיומה של שנת 2008, הגיע הזמן, זו השנה השלישית ברציפות, לסיכום שנה של "הממיר". גם השנה עברתי על כל מה שקיבל את הציון 10 במהלך השנה, ובחרתי את 20 הרגעים הגדולים ביותר מבחינתי. כרגיל, מדובר בסיכום סובייקטיבי לחלוטין. אתם מוזמנים לבחור בעצמכם את הרגעים שלכם ולספר לנו על כך.

לפני שנתחיל, חשוב להדגיש: גם הפעם החלטתי לא לבחור יותר מפרק אחד לכל סדרה (והשנה אפילו הצלחתי לעשות את זה), וכרגיל כל פיסקה שעוסקת בפרק כזה או אחר מדברת בצורה מפורשת על אירועי אותו פרק, ולעיתים אף מספיילרת אותו קשות למי שטרם צפה. זהירות.





מקום 20: "העשב של השכן", עונה 4, פרק 12: "Till We Meet Again"
פרק פשוט מעולה, שלקח את כל עלילות העונה והביא אותן לסוג של נקודת רתיחה. הסצנה שבה ננסי ואסטבן מעמיקים את האינטימיות שביניהם, כשברקע מתרחשים האירועים שרק ננסי יודעת עליהם, היתה מופתית ממש, בעיקר בגלל שלא שמענו שום דבר מההתרחשויות במנהרה. גם הרגע שבו אנדי מתוודה בפני דאג ששכב "רק פעם אחת" (בעצם פעמיים) עם מריה היה מצוין, גם בגלל המשחק של אנדי, אבל גם בגלל התגובה הרגועה-אך-הקטלנית של דאג. מצוין. שיין שמשיג מאחיו המבוגר עשב וסיליה שמתנצלת בפני בתה ובעלה היו אמנם מעט חלשים לעומת שאר אירועי הפרק, אבל אהבתי מאוד את ההתנהגות של סיליה בקבוצת התמיכה. וכמובן - סופו של הפרק, שגם היה השיא של הפרק, שבו פרצופו של השותף של רוי טיל הופך לעיסת בשר מדממת, ורגע לפני הסוף, הוא מגלה למעניו מי אחראית על חשיפת המנהרה. עוד סצנה מדהימה בפרק המעולה הזה.

מקום 19: "חוק וסדר מדור מיוחד", עונה 7, פרק 3: "911"
"חוק וסדר מדור מיוחד" הציגה השבוע פרק חריג, שהתפרש כל כולו על פני מספר מצומצם של שעות. הכל התחיל בשיחת 911 פשוטה, שהעמידה את כל המשטרה על הרגליים, במה שלפרקים נראה כמרדף שווא עקב הלצה מאוד לא מוצלחת. מאוד אהבתי את עבודת המצלמה והבימוי בפרק, כשבמשך רגעים רבים ה"גיבור" של הפרק, "הדמות הראשית" שבו, היה מכשיר הטלפון באמצעותו תקשרה אוליביה עם מריה. בפרק כולו שרתה אווירה מלחיצה של בהילות, של רצון להבין "מה לכל הרוחות הולך כאן", בעיקר כשהתברר שהשיחה מגיעה בכל פעם ממקום אחר. כשריצ'רד לקח את הטלפון ממריה, ממש קפצתי מהכיסא. פרק מדהים. אגב, מריסקה הרגיטיי (בנסון) זכתה באמי על משחקה בפרק הזה, ובצדק.
(מתוך הממיר 15/6/08)

מקום 18: "חמישה גברים וחתונה", פרק הסיום
פרק הסיום כלל בתוכו כמה סצנות מצוינות, כמו דאנה איבגי שתוקפת את יאיר עם האקדח שלו והעובדה שגאנם, שלאורך רוב הסדרה היה הכי מסכן והכי דפוק, סיים מרוצה כששתי נשים מאוהבות בו. ג'וני סוף סוף ביצע ביאיר את הנקמה שתכנן, ואפילו קיבלנו סיום חמוד-חמוד של סצנה שלאחר המוות. מה צריך לבקש יותר? אולי סדרת-בת לג'וני המלך.
(מתוך הממיר 8/6/08)

מקום 17: "גיבורים", פרק סיום העונה השנייה: "Powerless"
הפרק הכיל הרבה מאוד סצנות מצוינות, הרבה מאוד אקשן, הוא סגר כמה מהסיפורים שנפתחו, והותיר אותי עם ציפייה להמשך. כמעט הכל היה מוצלח בפרק: העימות הראשון בין פיטר להירו, הניסיונות החוזרים ונשנים של הירו להתמודד מול פיטר - בלי הצלחה, קרב המוחות המדהים בין פיטר למאט (ניכר שלפיטר יש יכולת ללמוד מהר מאוד כוחות חדשים וליישם אותם בצורה מהירה), ובכלל כל מה שהיה קשור למלחמה על הוירוס. הנקמה של הירו באדם היתה גם מצוינת, וגם הותירה את הדמות בחיים - מספיק כדי לגרום לסיפור לא להסתיים עדיין, וזה טוב. אפילו הסיפור עם מאיה וסיילר היה נהדר, כשמאיה סוף סוף מגלה את הפרצוף האמיתי של סיילר, והוא מצליח - בתחילתו של הסיפור השלישי - להחזיר לעצמו את הכוחות, מותיר תקוות לווליום שלישי מוצלח. גם שילובה של אל, מאוכזבת מההבנה שאביה ניצל אותה כל השנים, בסיפור עם סיילר היה עשוי בצורה מוצלחת ומרתקת.
(כאן ניתן לקרוא את הביקורת המלאה)



מקום 16: "סלולרי", פרק הסיום
פרק הסיום של "סלולרי" סגר היטב את כל הקצוות, הכיל בתוכו תגליות מפתיעות ופיצוצים נוספים, ובאופן כללי הכיל כמה רגעים מגניבים ביותר. זה התחיל רגוע יחסית, אבל איפשהו באמצע הפרק, כל העסק נסק למעלה - הפיצוץ במכוניתו של סטון, שחיסל את קוקסי; רק מאוחר יותר מתגלה שווסט הוא האחראי הבלעדי על הפיצוץ הזה, ושסטון בכלל לא ידע שהיתה לו פצצה במכונית; הסיפור עם קורסון והטלפון לעורך הדין, שהחשיד אותו אפילו יותר; הפריצה של סטון אל תחנת המשטרה וחטיפתו של קורסון; העימות בסיום על הגבעה, עם הפצצות והמכשיר הסלולארי; הגילוי על נאמנותה של השוטרת שמכוניתה נגנבה; ובסופו של דבר הסיום, שבו סטון נוקם בשניהם, בדמותו של האיש על האופנוע מפתיחת הסדרה. מנקודת המבט של סיום הסדרה, ההתרחשויות הלא ברורות בתחילתה ובמהלכה נראות מבריקות אפילו יותר משהיו ממילא. אחלה מיני-סדרה.
(מתוך הממיר 27/4/08)

מקום 15: "חמישה ימים", הפרק השלישי
יש משהו ב"חמישה ימים" שגורם לה להצליח לחדור עמוק אל ליבו של הצופה. זה משהו בקצב האיטי של כל פרק, משהו באיפוק הזה של קרובי המשפחה, איפוק שנפרץ מדי פעם, נשבר לרסיסים ושוב מצליח לאסוף את עצמו כדי לשדר ייצוגיות. הרי המצב של המשפחה הזאת הוא בלתי נסבל, במיוחד כשעבר קרוב לחודש מאז ההיעלמות. לקראת סופו של הפרק השלישי עלה במעט קצב האירועים, כשגופה התגלתה ע"י מוליך כלבים, ואז קיבלנו סצנה אחת מקסימה, כשההורים של ליאן יושבים בשקט בשדה התעופה, כל אחד עם המחשבות של עצמו, ומחכים לבשורה המרה. הניגוד בין הסצנה הזאת לבין האושר העצום מהטלפון שבישר להם שהם יכולים לחזור אל התקווה הקלושה, אל חוסר הידיעה, הפך את הרגע הזה לעוצמתי מאוד. גם הסיפור הקטן של מאט על המילים האחרונות והקשות שאמר לאשתו היה מרגש, בפרט כשהוא הוביל למעצר שלו. אם יש משהו אחד שקצת מפריע לי בסדרה הזאת הוא הקצב האיטי של הדיאלוגים, של התנהלות הדמויות. זה לא דבר נורא כל כך, אבל מדי פעם זה יכול קצת להעיק. ובכל זאת, הפקה משובחת, מרגשת ומסקרנת עד מאוד.
(מתוך הממיר 29/6/08)

מקום 14: "נזקים", עונה 1, פרק 12: "אין יותר אנחנו"
"נזקים" (Damages) ממשיכה להיות מבריקה, הפעם בזכות סצנת המעבר מהעבר להווה, שנעשתה בצורה מרהיבה, אבל לא רק בזכותה. רוב החיבורים בין פרטים שכבר ידענו לפרטים שגילינו רק עכשיו לא היו מפתיעים במיוחד, אבל צורת העשייה שלהם היא זו שעשתה את הפרק לכל כך מוצלח. אהבתי מאוד את הטראגיות שבה נפרדו אלן ודיוויד, קצת לפני שהוא מצא את מותו. העובדה שהסרט בכל זאת מצא את דרכו אל אלן, ושכנראה מקום המחבוא הסודי שלהם לא היה אותה כספת שבה אלן הניחה את התיק, היתה כבר ממש מפתיעה. בפרק הנוכחי גם הבנתי איך יתגברו היוצרים על החשש שקינן בתוכי שאי אפשר לגרום לעונות הבאות להיות מרתקות מספיק אחרי העונה הראשונה המשובחת הזאת.
(מתוך הממיר 1/6/08)

מקום 13: "הנוכלים", עונה 4, פרק 3
"הנוכלים" היתה הפעם מבריקה מהרגיל עם תוכנית מתוחכמת במיוחד של דני. אני אוהב שהסדרה מוצאת דרכים לא שגרתיות להונות את הקורבן. הקטע עם המכירה הפומבית של הבית הישן היה פשוט גאוני. התרגיל היה כל כך מוצלח, שבניגוד לפרקים קודמים, הפעם החבורה אפילו לא היתה צריכה לברוח לאחר שהקורבן מגלה את האמת, והם פשוט נשארו שם כדי לצחוק על האישה המעצבנת ההיא. אהבתי גם את החלק בפרק שבו דני מנסה למצוא את התוכנית והחבר החדש והצעיר בחבורה מצליח ללגלג עליו בצורה שהיא לא בוטה (הקטע עם האחיין) וגם את הקטע עם "החוק הראשון בהונאה". אפילו הסוף שבו אל רואה את אהובתו משכבר, והצער בעיניו על הבחירה בחיי הנוכלות על פני חיי משפחה עם הבחורה שאהב, היה יפה.
(מתוך הממיר 30/11/08)

מקום 12: "איך פגשתי את אמא", עונה 3, פרק 13: "Ten Sessions"
עזבו את הופעת האורח של בריטני, שהיתה חמודה. עזבו את הופעת האורח של אליוט, שהצליחה לא להיות מעצבנת. עזבו את הרעיון הכללי שעמד במרכז הפרק - הניסיון של טד להפוך את ה"לא" ל"כן", שבמהלכו שוב קיבלנו מה ש"אמא" יודעת לעשות כל כך טוב - לשחק עם פרטי מידע ולהשתמש בהם להשגת אפקט קומי מוצלח (הספר של מרשל, שיחת הטלפון של בארני). עזבו אפילו את הרפרנס המדהים לעבר (עם ההתערבות והשפם - מי זכר את זה בכלל?). הדבר שבאמת עשה את הפרק עבורי היו שתי הדקות הכי מקסימות שראיתי בטלוויזיה מזה זמן רב מאוד: הדייט. כמה פשוט, כמה גאוני, עשוי עם כל כך הרבה מחשבה (אפילו רנג'יט, נהג המונית הקבוע של הסדרה, היה שם), עם כל כך הרבה רגש, עם קורטוב של הומור. פשוט נפלא. אולי הדבר המקסים ביותר שראיתי בסדרה הזאת אי פעם (והיא כבר הראתה לנו כמה וכמה דברים מקסימים).



מקום 11: "אבודים", פרק סיום העונה הרביעית
הפרק הכיל כל מה שיכולנו לבקש מפרק סיום עונה של "אבודים". כמה דמויות חשובות מתו, גורלן של אחרות לא ידוע, הבנו מה היתה כוונתו של ג'ייקוב כשאמר שצריך "להזיז את האי" (התשובה: צריך פשוט להזיז אותו) ואפילו קיבלנו כמה סצנות מגניבות במיוחד עם סרט הדרכה נוסף (והזוי במיוחד) של דארמה, שכלל ארנב לבן וזמן שחוזר אחורה (או אולי רק קלטת שחוזרת אחורה). בכלל, סצנת הזזת האי היתה יפהפייה והאור הלבן שהיה שם הזכיר את אותו אור לבן מסוף העונה השניה כשלוק לא לחץ על המספרים. האם גם אז האי זז? הבעיה הגדולה ביותר עם פרק הסיום העמוס הזה היא כמות הזמן הבלתי הגיונית לחלוטין שצריך לחכות עכשיו לעונה הבאה.
(מתוך הממיר 8/6/08)

מקום עשירי: "סרוגים", עונה 1, פרק 8: "חמרמורת"
הפרק של השבוע ב"סרוגים" היה אפילו טוב יותר מזה של שבוע שעבר, אם זה בכלל אפשרי. קודם כל, בגלל רגע אחד מקסים, שבו אברי והודיה קמים יחד בשבת בבוקר, ומנסים להחליט מה לעשות, כשאברי הוא דווקא זה שרוצה את הבילוי ה"רגוע" יותר, ה"דתי", אם תרצו, ללכת לטייל, והודיה מעדיפה את הנסיעה לים, את הדבר שהיא לא יכולה לעשות כשהיא דתייה. רגע אחד קטן שמתמצת את המהות של כל מה שמקסים בסדרה הזאת. אחר כך הגיעו סצנות מקסימות נוספות, כמובן - אמיר שפוגש את חבורת המזמרים (ובראשם עמי סמולרצ'יק, בתפקיד אורח מקסים), ומוציא מעצמו את הניגון העצוב; הודיה שמספרת סוף סוף לאברי שהיא דתייה ומבטיחה לא לשקר לו יותר, ואחר כך הוא אף מגלה שהיא אכן אוהבת אותו; יוחאי ורעות רצים זה אל זו, נפגשים, והוא זורק עליה את ה"פצצה"; נתי ממשיך להתנהג בצורה מגעילה ומתעלם לחלוטין מיפעת, שדי נשברת מזה; הודיה חוזרת אל יפעת, והן אפילו לא צריכות ללבן את המריבה שביניהן, ופשוט נוהגות כצמד חברות טובות; וכמובן סצנת הסיום החמודה. איזו סדרה מקסימה, מרגשת ומחממת-לב. פשוט נפלא.
(מתוך הממיר 17/8/08)

מקום תשיעי: "טורצ'ווד", עונה 2, פרק 11: "נסחפים"
10. פרק פשוט מצוין של "טורצ'ווד", שהכיל סיפור סופר-מרגש על נער בן 15 בשם ג'ונה שנפל קורבן לפעילות הענפה של השבר, ויחד עם עשרות בני אדם נוספים, נעלם מעל פני האדמה כדי להגיע למקומות לא ידועים. מאוחר יותר, כשנגלה שהוא בעצם נפצע, השתגע והזדקן בארבעים שנה, ורק אחר כך חזר לכדור הארץ כדי להילקח לאי מבודד, נבין את האנטגוניזם של ג'ק כלפי גוון כשהוא מגלה שהיא מנסה לחקור את הנושא. אחד הדברים שמאוד אהבתי היה את הניגוד בין הגישה של ניקי, האם, לפני הידיעה על גורלו של בנה - "חוסר הידיעה הוא הגרוע מכל" - לבין הגישה המפוכחת שלה אחרי שהיא יודעת בדיוק מה קרה לו. "כבר עדיף היה לא לדעת", היא אומרת, "לפחות היתה תקווה". כמה עצוב, כמה גאוני, כמה נפלא.
(מתוך הממיר 5/10/08)

מקום שמיני: "רחוב ללא מוצא", עונה 2, פרק 1
עונה חדשה של "רחוב ללא מוצא" נפתחה אתמול, בפרק מדהים וחזק. כרגיל בסדרה, הכל התחיל בצורה שגרתית - משפחה רגילה, אב, אם, שני ילדים, קמים לעוד בוקר שגרתי. האב מגיע לעבודה, מתעצבן ומפוטר. הוא רב קצת עם אשתו והולך לראות כדורגל עם אחיו התאום, שמתעצבן על הסוכריות שהוא אוכל. ואז הוא נחנק. ג'ו, האבא של הילדים, מנסה להציל אותו, אך לשווא. הוא מזמין אמבולנס, אך מתבלבל ונותן את הכתובת שלו במקום את זו של אחיו, מה שכנראה חורץ את דינו של הארי, אחיו. הוא אמנם מתקשר שוב ומסביר שנתן את הכתובת הלא נכונה (מה שבסופו של דבר גרם לנפילתו), אבל זה כבר מאוחר מדי. הארי מת. איזו סצנה מדהימה. אבל אם זה לא הספיק, מחליט ג'ו להחליף זהויות עם אחיו. עכשיו מרי איבדה בעל, הארי הוא זה ש"נותר בחיים", והילדים יתומים. פתאום מגלה ג'ו שהחיים כהארי טובים יותר, לא רק כי להארי יש 120 אלף לירות בחשבון הבנק, אלא בעיקר כי אין לו אישה ושני ילדים שמעצבנים אותו. בלתי-נתפס. ואז אמא שלו מגלה את האמת ומייד מבינה למה הוא עשה את זה, אפילו שהוא עצמו לא ממש סגור על זה. וקצת אחר כך מגיע הרגע החזק ביותר בפרק, כשמרי, אשתו, מגלה את האמת. איזה רגע עוצמתי, איזה פרק מדהים. וואו!
(מתוך הממיר 20/7/08)

מקום שביעי: "רוק 30", עונה 2, פרק 1: "Seinfeld Vision"
ג'רי סיינפלד חזר לטלוויזיה. אמנם מדובר אך ורק על תפקיד אורח, ועוד אחד כזה שנועד, גם, לקדם סרט בהשתתפותו, אבל התפקיד הזה היה כל כך מוצלח, שלמי אכפת? נתחיל מהחלק הפחות טוב דווקא - קו העלילה הבנאלי והקצת מעצבן של טרייסי. שוב יש לו צרות בבית, שוב קנת' מתפקד כמחליף לאישה. בו-רינג. שני קווי עלילה נוספים היו סבירים, ואפילו מעט משעשעים - ג'נה והעיבוד הבימתי ל"מיסטיק פיצה" ועלילותיה של ליז עם שמלת הכלה. אבל מה שבאמת היה היסטרי בפרק, היה פחות או יותר כל שניה בה היה ג'רי סיינפלד על המסך. החל מקנת' שמפזם את המוזיקה של "סיינפלד" במעלית, וג'רי ששואל אותו "ברצינות?", דרך ג'ק דונגהי (ענק, היסטרי, מעולה לחלוטין) והסיינפלד-וויז'ן המופלא שלו (גאוני), דרך הדיאלוגים המופתיים של ג'ק עם ג'רי (המדינה לעשירים באירופה, הבדיחה על קניית NBC, המחווה ההיסטרית ל"אבודים"), וכלה בחיקוי ("זה לא חיקוי! אני בוכה!") הנהדר של ליז לג'רי. תענוג אמיתי, כששיא קומי פשוט רדף שיא קומי בקצב מטורף. הציון מושלם, רק כי הרגעים המופתיים הצליחו להתעלות על הקטעים הפחות מוצלחים עם טרייסי ולקזז אותם.
(מתוך הממיר 13/7/08)

מקום שישי: "שובר שורות", עונה 1, פרק 6: "יד מלאה בכלום"
10. ב"שובר שורות" העניינים התחילו לצבור תאוצה השבוע, כשוולטר מבין סוף סוף שאין לו ברירה, ואם הוא רוצה לשלם בעצמו על הטיפולים שלו, הוא חייב להתחיל לבשל. מה שהיה יפה בפרק הזה בפרט (ובסדרה בכלל) זה הניגודים שמוצגים על המסך כמעט בכל רגע נתון. ניגוד ראשון: וולטר מבהיר לג'ס שהסמכויות שלהם נפרדות לגמרי - הוא היחיד שמבשל, וג'ס הוא זה שעושה את העסקים ברחוב. בפועל, אנחנו רואים תמונות מלחיצות-משהו של משהו מסתורי שהתרחש ב"רחוב". רק מאוחר יותר נלמד מה בעצם התרחש שם. דקות אחר כך, וולטר מבקש מג'ס שישלים עבורו את הבישול, כי הוא לא מסוגל יותר. ניגוד שני: וולטר מתפרק, הוא מקיא בשירותים, הוגו, השרת, עוזר לו בשעתו הקשה. "תודה, הוגו". כמה דקות אחר כך, וולטר לא ינקוף אצבע כשגיסו יעצור את השרת על לא עוול בכפו. הסצנה בסיום, עליה נרמזנו בהתחלה, היתה מדהימה בפני עצמה, כשטוקו - מופרע לא קטן - מגלה שיש מישהו מופרע ממנו, והוא לא מפחד מכלום, כי אחרי הכל - מה כבר יש לו להפסיד?
(מתוך הממיר 31/8/08)

מקום חמישי: "החיים על פי נד", עונה 1, פרק 2: "בובות"
אחרי פיילוט כל כך מושלם, ניגשתי לצפייה בפרק השני בחשש. האם יצליחו לשחזר את הכתיבה המתוחכמת? את אווירת האגדה המתוקה? החשש התנפץ במהרה, כשהסתבר שהפרק השני ממשיך בדיוק בקו של הפרק הראשון, ובחלקים מסוימים אפילו הצליח להתעלות עליו. אחד החלקים היה השיר של אוליב, שהיה אחד הרגעים המענגים ביותר שראיתי בזמן האחרון, הן מבחינת משחק, הן מבחינת השירה עצמה, הן מבחינת צילום / כוריאוגרפיה, הן מבחינת הקשר לעלילה - בקיצור, רגע טלוויזיוני מושלם ומקסים. הפרק היה עמוס סצנות מצוינות: ג'נין אוכלת את העוגה מאחורי המכונית המסתובבת, האולם המלא בגופות, וכמובן - הדרכים המקוריות והמקסימות שמצאו יוצרי הסדרה לגרום לנד וצ'אק לגעת זה בזו, פעם בתוך השקיות האטומות (ואז כמובן קיבלנו את סצנת הנשיקה השניה ביניהם) ופעם באמצעות ההתקן החדש באוטו של נד, בסוף הפרק. בהחלט מעודד לראות שהסדרה ממשיכה לעשות את זה כמו שצריך.
(מתוך הממיר 20/4/08)

מקום רביעי: "סקינס", עונה 2, פרק 2
איזה פרק נפלא של "סקינס", סדרת הדרמה הבריטית לנוער, שבעונתה הראשונה היתה הדבר הכי מפתיע בטלוויזיה שלי. גם פרק פתיחת העונה השנייה היה טוב, אבל הנוכחי התעלה לשיאים חדשים, בעיקר בגלל ההתייחסות הכי מצחיקה שראיתי בטלוויזיה עד כה לאסון התאומים: "אוסאמה - המחזמר". כל קטעי השירה והריקוד היו מבריקים ומשעשעים - מצאתי את עצמי צוחק בקול כמה וכמה פעמים במהלכו. גם האירועים שמסביב למחזמר היו מצוינים - המורה לדרמה שמתעצבן על הביצוע של הנערים ושורף את התסריט ותוך כדי כך שורף לעצמו את האצבע, למשל.
(הביקורת המלאה כאן)

מקום שלישי: "האוס", עונה 4, פרק 15: "הראש של האוס"
אין ספק שהמבנה הסיפורי היה מבריק: תעלומה אחת גדולה שיש בה רכיבים רבים, והאוס מלקט רסיסי מידע כדי לנסות ולפתור אותה ומוכן לעשות הכל כדי לפתור את הפאזל. אוקיי, זה נשמע כמו תסריט של פרק רגיל, אבל כשפאזל תקוע עמוק בתוך תת ההכרה של המאסטר, זה כבר הרבה יותר קשה לפתור ומאוד מאתגר (איתן גשם, את הביקורת המלאה ניתן לקרוא כאן).



מקום שני: "דוקטור הו", עונה 3, פרק 10: "מצמוץ"
איזה פרק מבריק, "מצמוץ". בלינק, בלעז. מעבר לעובדה שהיצורים שהוצגו בפרק, "המלאכים הבוכים" היו רעיון מקורי שבוצע בצורה גאונית, הפרק כולו היה עמוס ברגעים מעולים: סאלי ספארו מגלה את ההודעה הביזארית שכתובה על הקיר, הרגע בו חברתה נעלמת ומתברר שהיא לכודה ב-1920 לנצח, המפגש עם בלש המשטרה ואז המפגש המחודש איתו ביום האחרון של חייו ("ירד גשם ביום שנפגשנו", "זה אותו יום"), מרתה והדוקטור שלכודים ב-1969 ומשאירים לסאלי הודעות באמצעות סרטי ה-DVD שברשותה. נכון, כמו בכל פרק של הדוקטור, כמעט, אפשר למצוא הרבה חורים בהיגיון. אבל במקרה הזה, כמו גם במקרים רבים אחרים בסדרה הזאת - מה זה משנה, כשהפרק כל כך כיפי, כל כך מרגש, כל כך משעשע?
(מתוך הממיר 25/5/08)

מקום ראשון: "דקסטר", פרק סיום העונה השנייה: "The British Invasion"
היה קשה לבחור פרק אחד ספציפי מתוך העונה המשובחת הזאת. בסוף החלטתי לבחור בפרק סיום העונה, אפילו שהפרק השמיני (ולא רק הוא) הציב תחרות לא קטנה. מתוך הביקורת על הפרק הזוכה: זה היה הפרק שחתם את העונה השניה, שבאופן בלתי-נתפס היתה - באופן רשמי ומוחלט - טובה יותר מהעונה הראשונה המצוינת. פרק הסיום סגר היטב את כל העלילות שפתח, ועשה זאת כמו ש"דקסטר" יודעת לעשות. הפרק התחיל עם רגע עוצמתי בו מגלה ליילה שדקסטר הוא הבוצ'ר. התגובה שלה לגילוי הזה היתה אפילו מדהימה יותר מעצם העובדה שהיא גילתה, והיא מדברת על כמה שדקסטר מסכן ועל כך שלא פלא שהוא כל כך סגור אם הוא צריך לשמור בפנים כזה סוד ענק. ואז, בנונשלנטיות, היא פותחת את הגז, מציתה שריפה ומפוצצת את דואקס לחתיכות קטנות. המילה "וואו" לא מספיקה כדי לתאר את ההרגשה.





שנה טלוויזיונית מוצלחת לכולנו!