אתחיל בסיפור קצר: ישבתי עם חברה ובעלה לעתיד ערב אחד בסלון. מפה לשם, הוא מתחיל לספר לי איך הם היו בים, טיילו על החוף, כשלפתע עברו מולם שתי הבחורות הכי מדהימות בעולם, כוסיות ברמה שלא תתואר, לבושות (אם ניתן להגדיר את זה כך) בביקיני פצפון. באופן טבעי, היה לו ברור שהן שתי חברות טובות, אבל לפתע פנתה אחת מהן לרעותה ואמרה "אמא, מתי נלך לאבא?".

לא התרגשתי. מיד אמרתי לו "אה, כמו בנות גילמור כאלה?" זוכרת איך כשהפרומואים אמרו שזו סדרה על אם ובת, כל הזמן ניסיתי לנחש מי היא מי, ללא הצלחה.

העניין הוא, שבזמנו, למרות שג'אנקי סדרתי מסוגי, לא יכולה להרשות לעצמה שלא לבחון לפחות את הרכש החדש של ערוץ שלוש, הפרומואים לא ממש דיברו אלי. לא זו בלבד שהאם והבת נראו שתיהן בנות אותו הגיל, גם היה כל הזמן את הקטע של רורי, הבת, האובייסלי יותר בוגרת מבין השתיים, אומרת לאמה :"לורליי, לכי לחדר!". אין, לא יוצאת לי מהראש הקלישאה השחוקה הזו.



אני כבר לא בדיוק זוכרת איך זה קרה. נדמה לי שפספסתי את הפרק וחצי הראשונים, וכשכבר הצלחתי לצפות, לא מצאתי את עצמי מתחברת. כל העולם מסביבי הילל ושיבח, לא כקאלט, משהו נוסח בברלי, לא כפולחן סטייל באפי. סתם כיף מתוק. ובכל זאת, אני לא הייתי מסוגלת להסתכל. במיוחד תיעבתי את רורי הקטנה, ברייה מעיקה ונודניקית ברמות שלא יתוארו, גם אם יפה למדי. כל הקטע הזה של אני-הכי-יפה-חכמה-בוגרת-מושלמת, פשוט הרס אותי. תפסיקי כבר עם הנופת צופים הזאת!

חלפו הימים, נקפו העונות. יצא לי לראות בימי שבת ברצף פרקים בשידור חוזר, בעיקר כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות ובגלל שחברות הכריחו אותי. עדיין לא נוצר הקליק המתבקש, אבל המשכתי לצפות כשהזדמן לי.

ואז באה העונה החדשה.

הפרק הראשון היה סתמי למדי. חביב - אבל לא הרבה מעבר. הפרק השני כבר היה ממש להיט. נשביתי בקסמי מה שמכונה "הפינג פונג המילולי של רורי ולורליי", התחברתי יותר לדמויות ולטירוף השקט שאופף את הסדרה על שלל דמויותיה הססגוניות והחלטתי להפוך לצופה קבועה. עם המזל הידוע לשמצה שלי, את הפרק השלישי ראיתי ולא נהניתי בכלל, את שני אלה שאחריו, יצא לי לראות רק בווידיאו. וטוב שהתעקשתי.

אז מה בעצם קורה שם, בסטארס הולו, העיירה השקטה והכל אמריקאית, עם בית הקפה האחד והיחיד, שאם אתה מסוכסך עם בעליו, כמו שקורה ללורליי לעתים, נידונת לחיים ללא קפה, שיש רק רמזור אחד, וגם זה רק בגלל שראש העיר ממש התעקש אפילו שזה הדבר האחרון שהם צריכים שם, ושאם אתה והחברה שלך נפרדים, כל העיר מציקה לך בכל הזדמנות?

אני משערת שחלק גדול מהקסם של הסדרה נעוץ ביחסים בין רורי ללורליי. כשיש לכם אם ובת שהפרש הגילאים הכרונולוגי ביניהן הוא שש עשרה שנה, וההבדל המנטלי עומד על כשנתיים שלוש, לטובת הבת, סביר שהדינמיקה היא מעניינת יותר, זורמת יותר. נעימה. ואכן, בכל מה שקשור ליחסיהן של השתיים, התקשורת המילולית שלהן מדהימה, היכולת הבלתי נדלית להשלים זו את זו בכל מצב נתון, כבר חורגת מגבולות הסביר, וזה הופך את כל הצפייה בסדרה לפנטסטית, כי איפה עוד תמצאו אם ובת שלא רבות אף פעם?

באחד הפרקים האחרונים, הן אפילו הגדילו לעשות. "רורי," אומרת האם לבתה, "הלילה תלכי לישון בפיג'מה היפה שלך, מסורקת ומסודרת. הודיעו לי שיבואו לחטוף אותך היום", ורורי, בתגובה, כשהיא שומעת את הרכב של "החוטפות" חונה בחוץ אומרת "אמא, החוטפות שלי הגיעו. נתראה אחר כך". נופת צופים כבר אמרתי?

מעבר ליחסים המעוותים-משהו, אך לטובה, יש לנו את מערכת היחסים גם אל מול הדור השלישי, שזה אומר הסבא והסבתא הנוראיים, מהם ברחה לורליי ההרה, ועכשיו היא אמורה להתמודד איתם שוב, ועם האהבה המוזרה שלהם לבתה. מתוקף היחסים בין הסבים לנכדה, לורליי מוצאת את עצמה הרבה יותר מדי פעמים סועדת עם ההורים מהם ברחה, או מתמודדת עם מצבי "החברה הגבוהה" ממנה ניסתה להימלט בעור שיניה. שוב דוגמא מהפרק הקודם, בו נוזפים מנהל בית הספר והיועצת ברורי הקטנה, על שאינה מתחברת עם בני כיתתה. לורליי הולכת, בצעד בוטח, לשוחח עם המנהל ולהסביר לו שהבת שלה לא שייכת לקטגוריית ה"מוזרים", אבל במקום זאת מוצאת את עצמה ננזפת קשות ונאלצת למצוא לעצמה חברות מבין האמהות בבית הספר, ופעילות צדקה מועדפת להתחבר אליה.

נוסף על כל אלו, ב"בנות גילמור" הסדרה, יש נופך מיוחד ויוצא דופן שמספקים תושבי "סטארס הולו". אני אציין לטובה את המעטים שהספקתי להכיר קצת יותר לעומק, גם אם "לטובה" זו לא בדיוק המילה שהולכת יד ביד עם השם שלהם. מישל, למשל. מישל, הצרפתי חמוץ הסבר, הומו (?) קטן ומעיק, שנדמה שכל מטרתו עלי אדמות, היא לאמלל את כל הנקרה על דרכו. נשגב מבינתי מדוע לורליי לא מעיפה אותו, עד שהבנתי שבדומה ליחסיה עם לוק, שתמיד יקפאו על שמריהם, עד שהסדרה תרד, לפחות, מישל מספק לצופים איזו שהיא אתנחתא, גם אם לא ממש קומית. בסדרה שכולה חיוכים דביקים ואהבה כל כך בלתי אפשרית, מוכרחים פרצוף חמוץ, עשוי למשעי. לפחות אחד.



אם כבר הזכרנו את לוק ואת הכימיה בינו לבין לורליי, או את צירוף המלים "פרצוף חמוץ", יש לציין שלוק, בעל בית הקפה המסוקס והחמוד להדהים, אשר מנהל עם האם סוג מעניין של יחסי אנחנו-ממש-רוצים-אחד-את-השני-אבל-אז-יירד-לנו-הרייטינג, חשוב לציין שלוק הולך להוות את הסיבה המשמעותית לכמה שינויים שיחולו בעונה הקרובה, אשר יחשפו יותר איך גם בבנות גילמור, התפוח לא נפל כל כך רחוק מהעץ, כל זאת בזכות האחיין החביב שלו, שמגיע לגור באיזור. מובן שיש עוד דמויות משנה משעשעות, כמו סוקי, הטבחית הכי חייכנית בעולם, או פריס המרשעת שמתעללת נון סטופ ברורי, אבל הן פחות מעניינות בעיני, מה גם שיש גבול לכמה אפשר לתאר משהו, במיוחד כזה שצריך לראות לבד, כדי להאמין.

נכון להיום, בנות גילמור, בעיקר עם הכיוון המרענן אליו היא צועדת, היא באמת הפאן הקליל שכולם הבטיחו לי כל הזמן. נכון, יש שם אוסף קלישאות מטורף, עודף מרגיז של אנשים מחייכים, שאפילו לי, בחורה שידועה בתור חייכנית-עד-כדי-הקאה, מביא את הסעיף וכל מיני אמיתות מופרכות, למרות כל אלה, יש קסם מסוים בצפייה. אולי זה כי בזמן האחרון באמת מתרחשים בעולם דברים קשים, וכבר אין מהם מנוס, פרט לאיזו חצי שעה קלילה ואוורירית של טלוויזיה. אולי זה בגלל שמי, בשם אלוהים, לא אוהב קצפת? או שסתם, כי אחרי הכל אני באמת מהחייכנים המעיקים האלה, אז איך לא לאהוב את הגילמוריות הקטנות? אבל מה שזה לא יהיה, העיקר שזה שם, מדי יום ראשון, מסיח את הדעת בלי יותר מדי מסר על החיים, בלי מחשבות, התלבטויות, הרהורים על מה היה, מה יהיה ואיך חשבו על זה.

בסך הכל, עם טעם כזה מתוק וקצפתי בפה, ובלי שזה עלה לנו באף קלוריה!