בואו נתחיל מהסוף. 'בנות גילמור' הינה סדרה מצוינת, מהוקצעת, שופעת הומור, סנטימנטלית במידה הנכונה, מלוהקת ומצולמת נפלא. אם נשווה אותה לאוכל, הרי שהיא כמו גלידה אוורירית ומתוקה ביום קיץ לוהט.

על הנייר, גילמור נראית כסדרה בעלת פוטנציאל קיטשי להחריד. אם ובת שהן מה-זה-חברות-טובות, הבת מתמודדת עם קשיי גיל ההתבגרות וכל מה שכרוך בכך, וגם לאמא לא חסרות התלבטויות, בעיקר מהסוג הרומנטי - כאילו-רומן שמטרתו לשמור על מתח מיני ועוד שלל קלישאות.

אבל זה על הנייר.

בפועל 'בנות גילמור' משתדלת ואף עושה זאת בהצלחה, מבלי לגרום לנו להתנועע בכורסה בחוסר נוחות מרוב קיטש. ממש כמו 'באפי', כך מנצלת 'בנות גילמור' את הז'אנר כדי לזעזע אותו מבפנים. אמנם רק קלות ועוד יש ל'גילמור' דרך ארוכה להגיע עד לרמת המורכבות של הסדרה ההיא, אבל בינתיים מצליחה גילמור להעניק לצופיה חווית צפייה מענגת עד מאד, אשר פונה בו-זמנית למספר קהלי-יעד, ושכל אחד מהם בטוח שהסדרה היא רק שלו (קוראים לזה "מולטי-לייר", רב-שכבתיות, תשאלו את יובל נתן, מחדיר המושג לארץ).

בתור דרמת התבגרות עוסקת הסדרה מטבע הדברים בעלילותיה של רורי בת ה-16. אולם רורי איננה היחידה שמתבגרת לנגד עינינו. את תהליך ההתבגרות העיקרי - יש יגידו האמיתי - עוברת לורליי, האמא. לאחר שנכנסה להריון בגיל 16, ילדה, מרדה ועזבה את חיי החברה הגבוהה בעיירה המקומית, החלה לגבש לעצמה חיים עצמאיים (לא קלים, אך עצמאיים).



אפשר היה לחשוב שלורליי כבר מזמן עברה את תהליך ההתבגרות. למעשה, ללורליי צפויה עוד דרך ארוכה להשלמת תהליך ההתבגרות שלה (והציניקנים יגידו 'שבע עונות' - הזמן הממוצע של סדרה מצליחה), אשר בסופו היא תבין שלא כל ויכוח עם ההורים הוא סיבה למרד, תבין טוב יותר את הוריה ותוך כדי כך גם את עצמה, ותקלוט סוף סוף שנסיך החלומות היה כל הזמן מעבר לפינה (או ליתר דיוק: בדיינר).

לוריין גראהם בתפקיד 'לורליי' מעניקה לדמות את העומק הראוי לה. היא מצליחה להקנות ללורליי מימד אנושי ואמין (את הסיבה להיפראקטיביות שלה אני תולה בקפה שהיא שותה כל יום), כזה שאתה צוחק איתה שנייה לפני שהיא משלחת הערה צינית לכיוון מישהו, שולח יד לטישו כשנדמה לך שהולך להיות עוד ויכוח בינה לבין אמילי, וזועם בכל פעם שאיזה סנוב מצ'ילטון מעז לבקר אותה (מן הסתם יש כאלו שדווקא מקללות אותה ואת גזרתה בכל פעם שהיא מופיעה על המסך, אבל זה בפעם אחרת).

למרות שמדובר ב'סדרת קאסט', סדרה הנשענת על אנסמבל של שחקנים ולא על 'כוכב' ולצידו שחקני משנה, הרי שאם תחליפו את אחד השחקנים - או אפילו את כולם - לא יגרע כלום מהסדרה והיא תמשיך להתנהל כסדרה. אולם אם מחר תחליט לה לוריין גראהם לפרוש ותוחלף בשחקנית אחרת זה יוציא את הסדרה מכלל איזון. ללא גראהם אין לורליי וללא לורליי אין גילמור. תוציאו את סוקי, תוציאו את אמילי, תוציאו את לוק, תוציאו אפילו את רורי - הסדרה תמשיך ללא פגע. תוציאו את לורליי - וכאילו עקרתם את הלב של הסדרה.

לא שהקאסט של הסדרה כזה גרוע. מדובר באוסף שחקנים טוב ומעלה, עם דמויות משעשעות אך לא נלעגות, אולם נראה כאילו כל תפקידו הינו להיות עזר כנגדה של לורליי, הרוח המניעה את הסדרה.


לורליי בראון

לורליי גילמור איננה האם החד-הורית הראשונה על מסכינו. מרפי בראון היא אולי המפורסמת מבין האמהות החד-הוריות הטלוויזיוניות. ובזאת לא מסתכם הדמיון היחיד בין הסדרות. גם לורליי כמו מרפי הינה אישה אשר לא חוששת להביע את דעתה בכל עת ומקום, עצמאית מגיל צעיר אך סוחבת מטען רגשי לא קטן באשר ליחסיה עם האמא.

גם לורליי, כמו מרפי, איננה מחבבת את מוזיקת המיין-סטרים ועוקצת את כל מי שמעז לחבב מוזיקה שכזו. בעוד למרפי היה את הפטיש לארית'ה פרנקלין, לורליי מתענגת על רוק מהסבנטיז. עוד נקודה משותפת היא החיבה ה'אסורה' לבארי מאנילו. אצל מרפי התירוץ הינו התינוק אייברי אשר נהנה משיריו ואצל לורליי התירוץ הוא אוסף שירי פרסומת(?) שכתב מאנילו (ועוד בהופעה חיה!). לורליי לפחות מחביאה את הדיסק באוטו...

לורליי לא מסתפקת רק במוזיקה ונהנית לעקוץ כל תופעה מתרבות הפופ אשר לא נראית לה, רמז לקהל הצעיר אשר צופה בסדרה. מי יודע? אולי למישהו יירד האסימון ויפסיק לשמוע בריטני?

את שתי הסדרות יצרו נשים (דיאן אינגליש את מרפי בראון ואיימי שרמן-פלאדינו את גילמור) אשר יוצקות לתוך הסדרה את טעמן האישי במוזיקה וסרטים וכמובן את השקפתן הנשית-פמיניסטית.

ועוד אנקדוטה חביבה המשותפת לסדרות: בעוד אצל מרפי בראון בכל פרק הוחלף/ה המזכיר/ה, אצל הגילמוריות בכל ביקור אצל הסבתא אנחנו מגלים עוזרת בית חדשה. בשתי המקרים מדובר באנשים אשר פרשו/ברחו מרצון לאחר שלא עמדו בתנאי הבוסית הקשוחה.




כמה צחקנוווו!

לאחרונה החליטו לשנות את ההגדרה של הסדרה מ'דרמה' ל'קומדיה'. זו החלטה טכנית בעיקרה שמשמעותה הגשת הסדרה לקטגורית 'הסדרה הקומית הטובה ביותר' בטקס ה'אמי' כיוון ש"הרגשנו שאנחנו יותר קרובים ברוחנו לסדרות כמו 'סקס והעיר' מאשר ל'הסופרנוס'" כך איימי שרמן-פאלאדינו, יוצרת הסדרה.

אכן 'גילמור' קלילה הרבה יותר מסדרה כמו 'הסופרנוס' - סדרה שלמרות אלימותה ודרמטיותה איננה נעדרת הומור - אולם ההגדרה 'דרמדיה', דרמה קומית, מתאימה לה יותר. הנציגה הבולטת של הז'אנר הזה הינה 'אלי מקביל'. אך בעוד האנורקטית הנוירוטית סגרה לאחרונה את הבאסטה לאחר 5 שנים (ו-4 שנים מאוחר מדי על פי דעת רבים) תרשו לי להמר ש'בנות גילמור' תשרוד קצת יותר.