10. "צדק פלילי" ממשיכה להיות עילוי טלוויזיוני. הרגעים שבהם בן מנסה להחליט עם הטיעון של ההגנה העצמית עובד בשבילו או לא, עורכת הדין הקרה וחסרת הרגש שלו, שעושה את העבודה שלה בצורה כל כך מצוינת, האמא שלו שמחליטה לעזוב את בית המשפט כשהיא מבינה שבן בעצם אומר שהוא אכן הרג אותה, הקטע עם הטלפון הסלולארי שנעלם, רגע השבירה של בן שמחליט שהוא לא מוכן יותר לטעון שהרג אותה באקט של הגנה עצמית, הרגע המופלא של חקירת העד והמשאף שלו היה שם, והסיום העצוב כל כך עם המזרק. פשוט שעה טלוויזיונית מופתית בכל שבוע.

10. "הנוכלים" היתה הפעם מבריקה מהרגיל עם תוכנית מתוחכמת במיוחד של דני. אני אוהב שהסדרה מוצאת דרכים לא שגרתיות להונות את הקורבן. הקטע עם המכירה הפומבית של הבית הישן היה פשוט גאוני. התרגיל היה כל כך מוצלח, שבניגוד לפרקים קודמים, הפעם החבורה אפילו לא היתה צריכה לברוח לאחר שהקורבן מגלה את האמת, והם פשוט נשארו שם כדי לצחוק על האישה המעצבנת ההיא. אהבתי גם את החלק בפרק שבו דני מנסה למצוא את התוכנית והחבר החדש והצעיר בחבורה מצליח ללגלג עליו בצורה שהיא לא בוטה (הקטע עם האחיין) וגם את הקטע עם "החוק הראשון בהונאה". אפילו הסוף שבו אל רואה את אהובתו משכבר, והצער בעיניו על הבחירה בחיי הנוכלות על פני חיי משפחה עם הבחורה שאהב, היה יפה.

8.5 בספירת "הסמויה". "הסמויה" הגיעה השבוע אל סופה, ואני חושב שהמסר אולי היה בוטה מדי. כלומר, ברור שהיא לא תשאיר אותנו עם סיפוקים גדולים, וברור שהמשחק ימשיך ושהשחיתות תפשה כמו שקורה גם במציאות, אבל פה ושם יש ניצחונות קטנים, והם היו מועטים מדי. לא רציתי הרבה, האמת. לא ציפיתי שמשהו מהותי ישתנה בדינמיקה של האורבניה, אבל כן שמישהו יתקע למארלו כדור בראש (לפחות צ'יז קיבל אחד בסצנה מדהימה) ושדוקי ייגאל, אפילו בקטנה. כמו תמיד בסדרה הזו, הפרק האחד-לפני-האחרון היה טוב מאשר האחרון. אני לא בטוח שאהבתי את ההקבלות בין הדמויות, או ליתר דיוק את האופן שבו נעשו - הן היו גסות מדי לטעמי. מייקל הפך לעומאר, מארלו לסטרינגר בל, ודוקי - אפילו לא לבאבס אלא ל-שרוד. באבס היה המפלט הרגשי היחיד (כי בינינו, ניימונד לא מעניין במיוחד). סיפורו של טמפלטון בסופו של דבר לא היה הגיוני מדי. אני לא מומחה לעיתונאות, אבל כבר ידועים מקרים של כתבים שהמציאו סיפורים - היינז אפילו מנה כמה מהם בפרק - וכולם הועפו על טיל. הסיפור עם המסחרית היה גורם לכל עורך ששכלו בקודקודו לבעוט בכתב השקרן החוצה. לא רק שזה לא קרה, אלא השקרן ופטרוניו זכו בפרס. שוב, מסר בוטה מדי בגנות העיתונאות, הגם שהכתב שהתלווה אל באבס הפך לעורך. כנ"ל עו"ד לוי, סנטור דיוויס ודומיהם המושחתים, שלמרות שנתפסו הצליחו לחמוק מעונש ולהמשיך בדרכיהם. מנגד דניאלס, איש הגון שבעברו כתם, לא הצליח להחזיק יום בתפקיד המנכ"ל. זו לא רק באסה בגלל ה"צדיק ורע לו" ולהפך, אלא בדיעבד זה נתפר באופן בוטה מדי בעונה הזו, לדעתי. אי אפשר שלא לעשות הקבלה בין פעולותיו של מקנולטי בעונה הזו לבין "האמסטרדם" של קולווין בעונה השלישית, הניסיונות לפתור את הדברים האלה מחוץ לחוק. לא לגמרי הרגשתי בערך מוסף בעונה הזו, אבל מה לעשות, "הסמויה" היא "הסמויה" והיא מעולה (yaddo).



8.5. "איך פגשתי את אמא".

7. תגידו מה שאתם רוצים על "נמלטים", לספק אקשן טוב היא יודעת. הסצנה בפתיחת הפרק עם מירוצי הסוסים היתה מצוינת, כמו גם הסצנה בבית המשפט. אהבתי את הקונפליקט בין מה שנאמר בפרק על הנאמנות למאהון לבין העובדה שבסוף הם חילצו אותו למרות הסיכונים. באופן מפתיע, הצלחתי אפילו להזדהות עם גרטשן ולהצטער בשבילה על הבת שנתנה למשמורת והיא אפילו לא יודעת שזו אמה. אני מאוד אוהב את הוונדטה האישית שיש למהון עם וויאט, ומעניין יהיה לראות לאן זה יתקדם משם. גם בגזרת טי-באג היו התפתחויות מוצלחות בפרק הזה, והסיום שלו והמפגש המתבקש עם גרטשן, היו מוצלחים.

5. הפרק של השבוע ב"אמא'לה" היה מוזר, בעיקר כי הוא לא התמקד באפרת (למעשה, היה היתה שם בקושי בסצנה אחת בפתיחה), אלא בשלוש עלילות אחרות: אמא שלה וההתמסטלות, דורון והבן שלו, והבת של דורון והסיאנס עם החברים שלה. הסיפור עם דורון והמורשת קרב היה תמוה במיוחד ולא ממש מעניין. הסיפור עם אמא שלה והגראס היה סביר, בעיקר בגלל תיקי דיין המצוינת, ושני שחקני המשנה הלא רעים שהיו איתה בסצנה, והסיפור של הבת של דורון התחיל בצורה מאוד משעממת ובנאלית, אבל ככל שהתקדם הצליח לתפוס אותי יותר. ועדיין, קצת לא ברורים לי הכיוונים שהסדרה הזאת לוקחת אליהם.


בשולי הממיר
ב"דוקטור הו" התארח ג'וזף דמפסי, כריס מ"סקינס".

ב"איליי סטון" התארחו השבוע שני פרקליטי עבר: אלן רייצ'ינס, הלא הוא דאגלס ברקמן מ"פרקליטי אל איי" (וגם לארי מ"דארמה וגרג") וסטיב האריס, יוג'ין מ"הפרקליטים".

ב"חוק וסדר מדור מיוחד" התארח רוברט ווהן, אל מ"הנוכלים".

ציטוט השבוע / אסף רזון
"המפסיד בתחרות הזו היה השופט, כי הוא נאלץ לאכול את שתי המנות" (השף סטפן מצרפת מעולם לא הוכשר לאתגר הנורא מכולם - הכנת מנה מלוף במטבח צה"לי, "קרב סכינים").