האוס, עונה 5, פרק 8

פרק לא ממש מלהיב, לטעמי. שוב מתגלה הבעיה הגדולה שלי עם העונה הזאת - בניגוד לעונות קודמות שבהן הסדרה ידעה לבצע קישור מרומז באופן עדין בין החולה השבועי לבין הרופאים והבעיות מהחיים הפרטיים שלהם, בעונה הזו הקשר הזה שקוף מדי וזועק לשמיים. יתרון אחד היה בפרק הזה: הוא סיפק זמן מסך לכל הדמויות, ולמעט קאדי שבקושי הופיעה הפעם, אפשר לומר שכל דמות קיבלה זמן מסך סביר. אם בשבוע שעבר התלוננתי שקאטנר לא מקבל מספיק זמן מסך, בא הפרק הזה שבו הוא היה יחסית דומיננטי והוריד ממני את החשק להתייחס לכך. קאטנר קיבל זמן מסך, אבל כל הקטע של \"אני מזדהה עם החולה כי גם אני איבדתי משפחה\" היה לעוס לעייפה ולא עניין יותר מדי. אח\"כ התברר שאפילו בפרק שבו הוא אמור להיות דומיננטי, 13 ופורמן מקבלים יותר זמן מסך, ככה שזה די מעליב.

בכלל, מדהים כמה הכותבים מתמקדים ב-13, למרות שהדמות ממש מבאסת. העלילה של פורמן ו\"שעות הקליניקה\" שלו נראית כמו פתח לסיפור מתמשך, והיתה יכול להיות מעניינת יותר, אלמלא, נו... פורמן. לאורך השנים הוא התגלה כעקשן מעצבן וכמעט תמיד טועה. למה שיהיה אכפת לצופים אם הוא הולך לעבוד בקליניקה ו\"יוצא מהצל של האוס\"? והאם אנחנו אמורים לקנות את זה שהוא יפתור מקרים בעצמו? אם הוא יפנה לקמרון וצ\'ייס שיעזרו לו לפתור מקרים זה יכול להיות קצת יותר מעניין ולתת לכולם זמן מסך רב יותר.



התגובה של האוס ל\"בקשה\" של פורמן בתחילת הפרק ול\"תחינה\" הצבועה שלו ש\"יציל את החולה\", היתה די צפויה ואופיינית לו, וטוב שפורמן למד לקח. אבל לא כל כך אהבתי את זה שווילסון (על תקן \"סופר יודע כל\") אומר לו שהוא בעצם ידע שפורמן יפתור את המקרה בעצמו ובכך רמז שהאוס דווקא כן רוצה לתת לפורמן ללמוד להיות עצמאי. אני חושב (ומקווה) שהוא פשוט רצה ללמד אותו להפסיק להיות כל כך יהיר, בלי קבלות.

קמרון וצ\'ייס היו די חמודים בפרק הזה, ואין ספק שבלי סיעור המוחות איתם פורמן לא היה מוצא את הפתרון, כך שיהיה נחמד אם הם יעזרו לו מדי פעם. הפתרון לסיפור הילד היה, אגב, די מקורי ומעניין, למרות שההשלכה שלו על פורמן (והיחסים עם אחיו) היתה שקופה מדי. אשר לעלילה הראשית - לא כל כך התלהבתי מהסיפור של החולה וכל עניין ה\"כן מאמינים לה, לא מאמינים לה\" שכבר מוצה ונלעס בעבר עד זרא, וגם סיפור ה\"אונס\" נראה כמו קלישאה די שחוקה, בפרט הקטע שבו היה ברור שיהיה צורך בהשתלה של בן משפחה שהרגיש מאוד מלאכותי. לעומת זאת, כן אהבתי את הגילוי על האמת שהיא הסתירה, ובמיוחד את הסצנה עם האוס שבו הוא מוציא ממנה את המידע, שהיתה הסצנה החזקה של הפרק. כמו תמיד, משחק עילאי של יו לורי, ואפשר ממש לראות שהאוס היה נרעש בעצמו מהגילוי על כך שהיא אשמה במות אחיה ושזה כן נגע לו, עם כל המיזנתרופיה שלו, וזה היה בהחלט מרגש לראות. בכלל, אני מעדיף את השיטה שבה יש גילוי מוקדם יותר של הפתרון ודרמה חזקה בסוף מאשר ה\"פתרון של הרגע האחרון שמתגלה להאוס בשיחה מקרית\".

העלילה של האוס וקאדי מתקדמת לאיטה, ולמעשה, בפרק הזה לא קרה כלום מלבד כמה שיחות עמוסות ב\"משחקי מוחות\" בין האוס לווילסון (או שמא לא היה שום משחק מצד ווילסון?), אבל אני מעדיף שזה יתקדם כך, שהאוס נאלץ להתמודד עם הרגשות שלו, ולמעשה, הוא יודע שהוא יצא נקניק, אבל לא מוכן להודות בכך. בכל מקרה, אפשר היה לראות את המבט שהוא נתן לכיוון של קאדי בסיום הפרק כדי להבין שיש שינוי מהותי בדרך שבה הוא רואה את קאדי ושהעניין הזה רחוק מלהיגמר. בסך הכל, לא פרק מבריק, אבל הוא בו כמה רגעים טובים ומעניינים, והוא פותח פתח לכמה כיוונים מעניינים אחרים.

ציון: 7.5.