האוס, עונה 5, פרק 7

הפרק הזה הותיר בי קצת רגשות מעורבים. מצד אחד, היו בו הרבה רגעים מצוינים, העלילה של קאדי והאוס היתה מצוינת (כצפוי) והקטע עם היתוש היה מעולה בעיניי. חוץ מזה, בעלילה של צ\'ייס וקמרון היו כמה רגעים נחמדים, וגם סיפור החולה השבועי חרג קצת מהשגרה ונראה מעניין על פניו, ובכל זאת, איכשהו לא מצאתי את עצמי באמת מתעניין בסיפור החולה, והקטע עם קמרון וצ\'ייס לא באמת הצליח לגעת בי, ועל כך ארחיב בהמשך. אבל נתחיל עם הטוב. זה מצוין שהכותבים בחרו להתמודד עם עניין הנשיקה בפרק הקודם ולא לתת לדמויות להשאיר את זה פתוח באוויר. הרעיון של השימוש ביתוש כהשלכה של האוס על היחסים שלו עם קאדי היה מבריק והיה עשוי מצוין. גם העובדה שהאוס בוחר לספר לכולם בגלוי על מה שעשה לקאדי היתה בחירה תסריטאית מוצלחת, גם כי היא מאוד מתאימה לדמות וגם כי הולידה סיטואציות משעשעות, במיוחד העובדה שווילסון, בניגוד לאחרים, קולט מייד שהאוס לא משקר והעיניים שלו נדלקות.

בכלל, מאוד אהבתי את ווילסון בפרק הזה, והדרך שבה הוא מנסה לחבר בין האוס לקאדי בעיקר מתוך רצון כן ואמיתי (לפחות כך זה נראה לי) להפוך את האוס למאושר יותר מצאה חן בעיניי, במיוחד ה\"וידוי\" שלו כלפי קאדי - מהלך מאוד מתאים לו, ובהחלט ערמומי. את קאדי אהבתי אפילו עוד יותר - לא מפחדת לדבר עם האוס על העניין, לא נרתעת להתמודד עם הרגשות שלה וכרגיל חכמה מספיק כדי לעלות על התרגיל של ווילסון, סצנה שרמזה לנו שבמשחקים ומניפולציות היא לא נופלת מהאוס ו-ווילסון ולא פלא שהאוס נמשך אליה.

שיא הפרק מבחינתי, היה בסצנת הסיום שבה ראינו שבניגוד לדמויות האחרות בפרק שהיו מוכנות לקחת סיכון ולעשות את הצעד הנוסף, האוס עצמו פחדן ולא מסוגל לקחת יוזמה ולהתמודד עם הרגשות שלו. האיש פשוט נהנה לסבול. מעניין במיוחד מבחינתי היה לזהות את העובדה שאכן יש לו רגשות כלפי קאדי וזו הפעם הראשונה שאיזה חלק מהאוס מוכן להודות בכך.

בגזרת קמרון וצ\'ייס קיבלנו כמה רגעים מעניינים יותר. קודם כל, סוף סוף רואים אותם, זה גם משהו. חבל רק שהכותבים שוב מבקשים להתמקד בקמרון המעצבנת, ופחות בצ\'ייס המבוזבז. הוא עצמו היה שוב חמוד למדי בפרק הזה, והיה יפה לראות שהוא היה מוכן סוף סוף להגיד לקמרון בפנים מה שהוא מרגיש לגבי המגירה (שהיתה, כמובן, רק סימפטום לבעיה הגדולה) ושקמרון היתה מוכנה לקחת סיכון בשבילו. הבעיה שלי עם העלילה הזאת היא שהכותבים כל כך זנחו את שתי הדמויות האלה, שלא ממש הרגשתי את הזוגיות שלהם, כך שה\"בעיות\" שצצו בזוגיות הזו התקשו באמת לעניין אותי. אגב, יש ניתוח כלשהו שצ\'ייס לא מסוגל לעשות? האיש קוסם. מה שכן, קמרון נראתה פשוט מדהים בפרק הזה. ג\'ניפר מוריסון מעולם לא היתה יפה יותר בעיני (והיא תמיד היתה יפה בעיני).

אשר לחולה השבועי - לכאורה, היה סיפור עם פוטנציאל גדול להיות מעניין במיוחד, אבל איכשהו לא מצאתי את עצמי ממש מתעניין בו. אולי זו הנוכחות המוגזמת של קמרון והצדקנות שלה. אולי כי הדמות עצמה לא היתה מספיק מעניינת ואולי כי התעניינתי יותר בהאוס וקאדי. בכל מקרה, הייתי שמח להודות שהסיפור ריתק אותי, אבל הוא לא. מה לעשות. גם העלילה של טאוב היתה די סתמית, והיה ברור שהוכנסה כאילוץ תסריטאי כדי לגרום לכך שעוד אדם אחד מתמודד עם סיטואציה לא נוחה ומפחד לעשות צד כלשהו. את מי זה מעניין?

ובהזדמנות זו - מה יהיה עם הדמות של קאטנר? הוא ממש מתחיל להזכיר את צ\'ייס. הוא נראה כדמות היותר מעניינת מבין השלושה (יש לו מוח מאוד יצירתי ודעות מעניינות על נושאים שונים), אבל איכשהו הכותבים בוחרים להתעמק דווקא בשני המשעממים שלידו. לא חראם? נו, בסך הכל הפרק היה טוב, אבל יכול היה להיות אפילו טוב יותר.

ציון: 8.5.