פרק חביב למדי, אם כי גם לא יותר מזה. כמו תמיד, היו כמה רגעים קלאסיים, כמו עם "אפקט הצ'ירלידריות" של בארני והדרך שבה זה נעשה או הרעיון של "יום הלא-אבא" והמרצ'נדייזינג שמסביב או הקטע שבו מרשל רואה רק את הדברים החמודים שקשורים בילד בעוד שלילי שומעת על כל מה שמלחיץ (שימוש יפה בתכסיס הקבוע שלהם של "כל אחד רואה את הדברים אחרת") וגם רגעים קטנים ויפים כמו רובין שגונבת את הגרב או מרשל ולילי שכל הזמן רואים ילדים וכו'.

ועדיין, משהו הרגיש קצת סתמי בפרק הזה. קשה לשים את האצבע על מה, אבל תחושת הבטן בסיום הפרק היתה: "אוקיי, נחמד, אבל מה ניסו להגיד פה?", כאילו שמשהו טיפה לא עבד.

הקטע של לילי שמתנהגת כמו תינוק בעריכה מקבילה עם השיחה של טד ורובין היה משעשע לפרקים, אבל גם טיפה מאולץ לפרקים אחרים. דווקא הנוכחות של רובין עשתה לפרק טוב, והקטעים שקשורים בה ובפחד שלה מילדים היו די מוצלחים. בכלל, בניגוד לעונה הקודמת שבה רובין הרגישה קצת מיותרת, בעונה הזאת היא דווקא די מעניינת, ויהיה מעניין לראות אם המגורים עם טד יעוררו מחדש רגשות ישנים או שהם יישארו רק ידידים. בכל מקרה, היה מעניין לראות את שינוי הגישה המסוים שחל ברובין כלפי ילדים. זה נרמז קלות בפרק ההוא שבו רובין התחברה (או לפחות חשבה שהתחברה) עם הילד של הדייט שלה, כך שזה לא כזה שינוי דרמטי, אבל עדיין, בשביל אחת שהיתה ממש "אנטי", העובדה שהיא בכלל מוכנה לשקול את זה, בהחלט מביאה שינוי מעניין ומבורך לדמות.



ואגב, מאד אהבתי את הקטע בסיום. לא רק מפני שלראות את ניל פטריק האריס שר זה תמיד תענוג, גם מפני שהשיר שהוא שר ("Cats in the Cradle") מושלם לסיטואציה הקומית, ושיר מקסים בפני עצמו.

סך הכל לא רע, אם כי אפשר לצפות מהכותבים לקצת יותר. ציון: 7.5.