הפרק הזה התחיל חלש, ולמעשה, החצי הראשון שלו היה ממש מאכזב, אבל הפרק הלך והשתפר ככל שהדקות נקפו, והדקות האחרונות כבר היו ממש טובות.

תחילת הפרק עם "טד שאדיש מדי לסיפור סטלה" היה די משעמם ולא מצחיקה. גם סיפור המסעדה וה"התחבאות מתחת לשולחן" עוררה אצלי יותר מבוכה מצחוקים. ולמעשה, עד שהתחילו קטעי הפלאשבק זה נראה כמו מועמד ודאי לתואר "הפרק החלש של העונה".

אבל אז הפרק התחיל להתעורר עם הפלאשבקים. זה התחיל (כמו הפרק) בחלש מבין השלושה, זה של לילי, המשיך במגמת שיפור עם זה של בארני שהיה הזוי מספיק בשביל להתאים לדמות ולסדרה ומשעשע מספיק כדי לעורר קצת את בלוטות הצחוק, והסתיים בפלאשבק של רובין שהיה לא רק מצחיק, אלא גם, ובעיקר, מרגש. הופעת האורח של אריק בריידן (ויקטור מ"צעירים חסרי מנוח") היתה חביבה מאוד (למרות ש"מוסיקת אופרות הסבון" התאימה אולי כמחווה כלפיו, אבל פחות לתוכן של הפלאשבק עצמו), אבל מגיע קרדיט גדול לקובי סמולדרס בסצנה שבה היא הוציאה את כל מה שהיה לה בבטן על אבא שלה, והצליחה לעורר סימפטיה ואמפטיה כלפי הדמות באופן מעורר כבוד.



אחר כך, הפרק כבר ממש התחיל לזרום. הסצנה במונית כשטד מתחיל סוף סוף להתעצבן היתה מצוינת, וג'ייסון סיגל בתפקיד ה"מעודד" היה ממש במיטבו (סוף סוף. אגב, למה לא היה פלאשבק שלו?).

מאוד אהבתי את סצינת ה"מה היה קורה אילו" שבאמת שכנעה אותי שיכולה היתה להיות במציאות, אחרי הנחישות והבטחון העצמי שטד הפגין, אבל גם המציאות עצמה שבה המשפחה של סטלה מתאחדת וטד מבין שזה לא היה זה, היתה טובה, כמו גם מוסר ההשכל בסיום.

בסך הכל, למרות הפתיחה החלשה, החלק השני של הפרק היה מספיק טוב כדי שאפשר יהיה להחשיב את הפרק כ"חביב", ובסופו של דבר הכותבים מצאו דרך הולמת לסגור את הסיפור של סטלה. עכשיו הגיע הזמן ללכת לכיוונים חדשים. ציון: 8.