אחרי השלמות והשיאים של הפרק הקודם, אפשר היה להבין אם תהיה נפילה מסוימת, וזו אכן לא בוששה לבוא. כן, זה היה הפרק החלש ביותר בעונה הזו, אבל זו עדיין היתה טלוויזיה טובה מאוד, במיוחד בשליש האחרון של הפרק שהכיל כמה סצנות ממש טובות, בניגוד לחלקים הקודמים שקצת שעממו.

הבעיה הגדולה של הפרק היתה שחלק מהעלילות שבו היו, בעצם, חזרה די שקופה על רעיונות ועלילות מעונות קודמות. למשל: ג'ולי שמראה ניצני מרד ותמי שנזכרת במה שהיא עצמה היתה, או טיירה שבורחת מהסיכוי שלה להגיע לקולג' וטים שאיכשהו מצליח להסתבך. אז נכון שהכותבים אולי רומזים לנו שזה חלק מהאופי שלהן, ושהן לא ישתנו, אבל הסיפורים האלה לא כל כך תאמו את מה שראינו בפרקים האחרונים, כפי שאנסה להסביר בהמשך.

אבל נתחיל דווקא עם העלילה היותר מוצלחת, זו של מאט. כן, כל מה שקרה בפרק הזה בהקשר שלו היה צפוי: היה ברור שהניסיון של הקואץ' נועד לכישלון (והדרך שבה נתנו לנו להבין את זה בדקות הפתיחה היתה בערך כמו מכת פטיש לראש), היה ברור שמקוי ישתלט על עמדת ה-QB, היה ברור שמאט יתבאס ויראה בכך כבגידה של ממש מצד "האב הרוחני" שלו והיה ברור שהוא ימצא נחמה בזרועות אמו. ועדיין, "צפוי" זה לא בהכרח "רע" אם זה נעשה היטב. והחלק הזה של הפרק היה עשוי היטב, כולל שלוש סצנות ממש מצוינות: זו על המרפסת אחרי שאריק מספר למאט על אובדן המקום בהרכב והסבתא שמגיעה שמחה ומרעיפה עליו מחמאות. אפשר היה לחוש את אי-הנוחות של אריק עד לכאן, והמבטים שהוא ומאט החליפו אמרו הכל (משחק מעולה של קייל צ'נדלר וזאק גיפורד, כרגיל).

הסצנה המשובחת השנייה היתה בחדר ההלבשה שבה ראינו את הצד הזועם (זה שמתחת לפני השטח של מאט) החל מהטחת הקסדות, דרך הטון שבו הוא דיבר לאריק שנשמע כאילו הוא בעצם מדבר על ההורים שלו שנטשו אותו וכלה במשפט שהוא זורק לאריק בסיום השיחה ("אני אשב על הספסל שלך ואשנא אותך ואתה תשנא אותי"). סצנה ממש חזקה, ודי נדירה במובנים של מאט.

הסצנה השלישית היא זו של מאט ואמו שגם היתה עשויה באופן נוגע ללב, וגם האירה באור חדש את התסכול של מאט: מקוי מזכיר לו את ג'ייסון סטריט. הוא עצמו רואה עצמו כמי ש"גנב" לסטריט את המקום הראוי שלו, ולכן הוא מפחד שעכשיו מקוי "ייקח" לו את המקום שלו. זוית מעניינת שמשתלבת יפה, כמובן, גם עם חרדת הנטישה של מאט והאכזבה שלו מהמבוגרים בחייו.

העלילה של ג'ייסון סטריט (ברוך שובך, איש!) הותירה אותי חצוי. את החלק של ג'ייסון בסיפור אהבתי. יפה לראות שסיפור התינוק לא נזנח, ושהוא כן רוצה לגדל משפחה כמו שצריך, ומנסה לעשות מהלך אחראי ובוגר, ועוד יותר יפה היה לראות עד כמה הוא נחוש לעשות את זה, ובמיוחד אהבתי את הסצנה עם באדי גרטי והדרך שבה הוא שכנע אותו למכור לו את הבית. מה שהיה יפה במיוחד שם הוא העובדה שג'ייסון בעצם עשה לבאדי מה שבאדי עושה הכי טוב בעצמו: למכור. הוא פשוט מכר לו את הסיפור של עצמו, ובדרך נגע בנקודה הרגישה של באדי: פוטבול ונוסטלגיה, משהו שבאדי לא יכול היה להישאר אדיש אליו. יש למישהו ספק שזה מה שבאדי היה עושה במצבו? מעניין. אבל פחות אהבתי את סיפור העזיבה האפשרית של החברה שלו, שהיה די מאולץ, ואת התגובה של ג'ייסון (שמשכנע את עצמו שהיא תסכים), ובכל מקרה, למה הוא לא סיפר לה מראש על זה? מהלך מטופש ולא הגיוני.

את הצד של טים בסיפור הזה בכלל לא אהבתי. מה פתאום הם עושים עסקים עם הדילר ההוא? גם ככה לא התגעגעתי אליו, וההסבר של בילי היה ממש מאולץ ולא מתקבל על הדעת. בכלל, כל הסיפור שג'ייסון בא דווקא אליהם כדי לקבל כסף היה די שקוף ולא הגיוני. מה שכן, התגעגעתי להרק וטוב שהוא חזר. יש לו גם חוש הומור בריא, וגם נוכחות חזקה.



העלילה של טיירה, כאמור, לא ממש היתה מעניינת. בפרקים הקודמים ראינו שהיא כן מנסה לעשות מאמץ ולהצליח, וה"חבר החדש" מגיע בתזמון מאוד "נוח" לתסריטאים, ולא ממש מעניין. ברור לגמרי שנגלה בהמשך ששום דבר טוב לא ייצא מזה, ושהעובדה שהוא לוקח אותה לראות סוסים ומתנהג אליה באדיבות עדיין לא אומרת שהיחסים האלה טובים בשבילה, אבל זה פשוט לא כזה מעניין, למרות שהיה יפה מצדה לומר לתמי תודה על כל מה שעשתה בשבילה.

גם הסיפור עם ג'ולי היה דומה. שוב חזרה על משהו שכבר היה בעבר, ושוב תמי מפחדת שג'ולי תהפוך למה שהיא עצמה היתה, והיה ברור שאיכשהו דרך טיירה היא תבין שאין שום סיבה שהיא תגביל את ג'ולי, כל עוד היא עושה שטויות קטנות. עדיין, הסצנה שלה עם ג'ולי בחוץ ליד האוטו היתה עשויה היטב, ובכל זאת, אפשר לנסות ולמצוא נושאים קצת יותר מעניינים מזה.

מעניין שדווקא בפרק הזה היו שלושה דברים שגרמו לי לפרצי צחוק ממש חזקים: האחד, כשמאט רוטן כלפי לאנדרי ששומע מוסיקה ברדיו בזמן שהוא בוהה בטיירה ש"בלדת רוק זו קלישאה" (LOL). השני, כשטים חוזר על המנטרה של באדי לגבי "מצב השוק" שוב ושוב בלי להבין מה הוא אומר בכלל ומצליח להשיג איכשהו אפקט מוצלח והשלישי, כשמאט עונה לשאלה של אמא שלו "מה יעשו לך אם תעזוב את הקבוצה, יירו בך?" בחיוב, ומזכיר לה ש"בכל זאת, פה זה טקסס". מצוין!

הלוואי על כל סדרה "פרקי נפילה" כאלה, ובכל זאת, יחסית לסטנדרט שהעונה הזו הציבה בינתיים, זה היה פרק "מתחת לממוצע". ציון: 7.5.