האמת היא ש"30 רוק" אף פעם לא הצטיינה בפרקי הפתיחה שלה. הם תמיד היו די טובים, אבל עדיין לא לגמרי מלוטשים, והפרק הזה לא היה שונה משני קודמיו במובן הזה.

נתחיל מהפחות טוב: כל העלילה של ג'ק שמנסה לחזור לתפקיד שלו היתה קצת מיותרת לטעמי. אפשר להבין שהתסריטאים לא רצו להשאיר את העניין הזה פתוח אחרי העונה שעברה, אבל עדיין אפשר היה לפתור את העניין הזה במהירות ולא לבזבז על זה פרק שלם.

גם הדמות של דווין בנקס - למרות שאני מת על וויל ארנט - לא ממש מלהיבה אותי, למרות שהוא קיבל שתי שורות מצוינות בפרק הזה (ועל כך בהמשך). משהו בדמות קצת חד-מימדי מדי ולא לגמרי מצחיק, ורק המשחק המעולה של ארנט שומר אותה סבירה איכשהו. וחוץ מזה, לא שיחקו מספיק על עניין הקטע שלו עם קנת' (רק פעם אחת כשליז ביקשה מקנת').

גם הקטעים עם קת'י לא היו כאלה מצחיקים, למרות שהשחקנית שמגלמת אותה מצליחה לעשות עבודה מצוינת בלי לעשות, בעצם, כלום. מה שכן היה מצחיק זה הקטע שבו ג'ק נחרד לגלות שהוא צריך למכור את גופו ולהיכנע לקת'י, במיוחד בקטע שבו הוא מתאר לליז איפה היא נגעה בו וש"זה לא כזה אירוטי וכיף כמו כשגברים עושים את זה לנשים", וגם הקטע עם אופרת הסבון וכל הקלישאות שמסביב היה די משעשע, ובמיוחד הרגע שבו ג'ק וליז החליטו שיש גבול, והם לא יתנשקו, קטע שקצת מתכתב עם הרבה דיבורים של מעריצים על זה ששתי הדמויות האלה צריכות להיות ביחד (הן לא!).

העלילה של ליז וניסיון האימוץ הותירה רושם אמביוולנטי. מייגן מולאלי עשתה עבודה טובה מאוד, והסיפור קלח וזרם, אבל איכשהו לא באמת נפלתי מהכסא. אני מאוד אוהב את הקטעים שבהם בא מישהו אאוטסיידר ומסתכל על הגיבורים שלנו ופתאום הם נראים אפילו יותר מטורפים מהרגיל, אבל למרות שהיו כמה רגעים משעשעים בייאוש של ליז מול כל הדברים שהחבר'ה עושים (אהבתי במיוחד את "החלפת הכובע של פרנק". עוד בדיחה פנימית נחמדה - שימו לב שבכל פרק, ולמעשה, כמעט בכל סצנה מאז העונה הראשונה יש לו כובע אחר), עדיין זה נראה כמו משהו שעשו כבר, ולא כזה מצחיק.



כשה"אמנזיה" של מולאלי הגיעה חשבתי שזה יותר מדי "נוח", ולא כל כך אהבתי את זה שפתאום ליז תקבל הזדמנות שניה והכל "יבוא על מקומו בשלום", באופן מאולץ מדי. לכן דווקא אהבתי את הטוויסט עם ה"אמנזיה המחודשת", שהחזיר את הדברים לאן שהיו צריכים להיות.

ובכל זאת היו כמה רגעים ומשפטים ממש מצחיקים, כמו תמיד, למשל, ההסכמה של ליז וג'ק על מיהם האנשים הכי גרועים שיש ("Grad Students") שסתם הצחיקה אותי בכמה שהיתה אקראית אבל איכשהו הגיונית, השורה של דווין על זה שהוא מכר את ה-E של החברה ל"סמסונג" (מצוין!) והשורה של דווין על זה שצריך לשמור את החברים קרובים, ואת האויבים קרובים מאוד עד כדי כמעט נשיקה (היסטרי, גם בביצוע).

חוץ מזה, יהיה מעניין לראות אם ג'נה באמת תיקח את טרייסי למשפט כמו שהיא מאיימת, כי יש כאן פוטנציאל לסיפור לא רע בכלל. בסך הכל, למרות כמה הברקות ורעיונות מעולים, זה עדיין לא זה, אבל אין מה לדאוג, נראה שכמו תמיד הם צריכים טיפה זמן כדי להתחמם. ציון: 7.