איזה פרק מדכא. העובדה שפרק בסדרה כמו "המשרד" הוא מדכא אינה מעידה בהכרח שהוא היה לא טוב - נהפוך הוא. מדובר בסדרה שהדרמה בה יכולה להיות חזקה יותר מהקומדיה. ובכל זאת, הפרק הזה הרגיש קצת "Off" גם בכמות הצחוקים וגם בכתיבה, אבל עדיין היה ממש טוב.

העלילה המרכזית, זו של מייקל והולי, היתה כתובה מצוין בפן הדרמטי. הרבה סרטים וסדרות השתמשו באלמנט ה"מסע" הפיסי כדי לתאר "מסע אמוציונאלי" מטפורי, ו"המשרד" נקטה בפרק הזה בדרך דומה. מייקל והולי (ודריל - עוד מעט נגיע אליו) יצאו למסע שתחילתו היתה מלאת אנרגיה והתלהבות, ובסיומו לא נשאר זכר לאותם דברים, והשינוי הזה נעשה באופן אמין ויפה, וזה ההישג הגדול של הכותבים, ושל השחקנים (סטיב קארל כהרגלו היה נפלא, ואיימי ראיין. אוי, כמה שאתגעגע אליה). לדעתי, הבכי של הולי לא נבע רק מההבנה בנוגע לפער המרחק בינה לבין מייקל, אלא גם - ויותר - מההבנה בנוגע לפער המנטאלי ביניהם, לאור ההתנהגות הילדותית של מייקל. אהבתי את זה שמייקל לא מוכן לוותר, ובמיוחד את המשפט הגאוני "אני לא מוכן לוותר בקלות, ואני אלך להפוך את זה לעוד יותר קשה!".



הנוכחות של דאריל היתה אמורה להוסיף פן קומי לעניין, אבל נדמה לי שזה לא תמיד עבד (למעט הקטע שבו מייקל שואל את הולי הבוכה "דאריל נגע בך?" למרות שזה היה די בלתי אפשרי פיסית), אבל זה היה שווה הכל בשביל הסצנה האחרונה והנפלאה שבה מייקל ודאריל שרים ביחד את הבלוז. טאץ' אנושי מקסים ומתאים כל כך לסדרה הנפלאה הזו.

העלילה של דווייט והדרך שבה הוא משגע את אנדי לא הלהיבה אותי בזמן הצפיה, בעיקר כי רוב הזמן היא לא הצליחה להצחיק אותי (ובתור העלילה הפחות רצינית מבין השלוש, זו המטרה העיקרית שלה בסדרה קומית, לא?), למעט סצנת ה"ראיון" שהיתה מצוינת. אחרי הצפייה חשבתי על זה שדווייט בעצם גרם לאנדי להרגיש מה הוא מרגיש עם ג'ים, ולמעשה, חלק מההתנהגות שלו ממש הזכירה את ג'ים, למעט תוספות "דוויטיות" טיפוסיות, ופתאום זה נראה לי מעניין לחשוב על זה שדווייט מסוגל להתנהג כמו ג'ים כלפי מישהו אחר, ולצאת מזה גדול. האלתור של ה"הערכה של הראיון" היה ממש אלמנט "ג'ים" קלאסי.

ואם בג'ים עסקינן - אני מבין מה הכותבים ניסו להעביר באמצעות הסיפור עם האחים שלו ועם המתיחה. הרעיון הוא שדווקא המתיחה שהאחים ביקשו לבצע נוגעת בנקודה הרגישה ביותר שג'ים ופאם מפחדים לגעת בה - העובדה שכאמנית פאם לא רק רחוקה מג'ים פיסית, היא גם עלולה להתקשות למצוא עבודה בעתיד וגם אם תמצא לא בטוח שיהיה אפשר לחיות ממנה לטווח ארוך. אבל משהו בסיפור הזה לא ממש עבד עבורי. קשה לשים את האצבע, אבל נדמה לי שאפשר היה לבצע את הרעיון בצורה ברורה יותר, כי משהו הרגיש שם קצת מפוספס, מה גם שהקטע הזה לא היה מצחיק אפילו לא לרגע אחד.

בכל מקרה, מהפרצופים של פאם וג'ים במהלך השיחה היה ברור שהם מודעים לבעיה שאוזכרה כאן אבל מתחמקים מלדבר עליה, ומעניין היה לראות שגם בסיום הפרק הם חמקו מהעניין, ופטרו אותו בכך שהיתה עדיפה מתיחה אחרת. מעניין לאן הכותבים יילכו עם זה. מעניין גם היה לראות שהכותבים נוגעים בעוד חולשה של פאם - הרצון שלה למצוא חן בעיני אחרים ("האחים של ג'ים יחשבו שאני מגניבה") שהוליד את כל הסיטואציה המוזרה הזו.

הפתיח של הפרק היה חמוד, במיוחד הקטע עם פאם ("אם אני אוריד את הכובע יחשבו שאני היטלר". חזק!) וכמובן הקטע עם שלושת הג'וקרים - קווין שרוטן על גניבת התחפושת, דווייט והקטע המצחיק במעלית ובמיוחד קריד, איך לא. קריד בתור הג'וקר - רגע, הוא בכלל צריך להתחפש? האיש נולד לתפקיד הזה.



בסך הכל, פרק קצת חלש יחסית לעונה, אבל עדיין מדובר בטלוויזיה מעולה. ציון: 8.