זה כבר די הרבה זמן שהחלק החשוב ביותר ב"האוס" הוא לא החלק של "החולה השבועי", אלא החלק שקשור בהתפתחותן של הדמויות - לטוב, לרע, בהרחבה או שלא, סיפוריהם האישיים של האוס, ווילסון, קאדי והשאר הם מה שהופכים את הפרק למעניין יותר או פחות. בדרך כלל, בכל אופן.

בהקשר הזה, הפרק הנוכחי ראוי לציון מיוחד משתי סיבות עיקריות: גם כי הוא המשיך לשחק על הקו הזה (ואפילו שם הפרק התייחס במפורש לעלילה האישית של קאדי, עליה נדבר תיכף) וגם כי כשהסיפור כבר כן עסק בחולה השבועי, היתה בו ייחודיות מסוימת, שגם אליה נתייחס עוד מעט.

אז בואו נתייחס קודם כל אל החלק הפחות חשוב. כבר הרבה זמן לא זכור לי שסצנת הפתיחה לא הראתה את החולה השבועי מתמוטט. וכבר בנקודה הזאת הסיפור הזה היה מעניין. גם הצורה שבה הוצגה הסצנה הזאת היתה מרתקת, והזכירה לי את הפרק ההוא מהעונה השישית של "באפי", כשהזמן קופץ קדימה. התחלה מצוינת. גם בהמשך, כשההתמקדות בסיפור הזה הפכה לשולית, הסימפטומים הנוספים במחלה שלו ושל בתו לא היו כרוכים בהחייאות בדקה התשעים או בקטעים ויזואליים מפורשים, שלפעמים נוטים להיות בוטים מדי - ולמרות זאת, ואולי בגלל זה, המקרה הרפואי היה מספיק מעניין וחריג יחסית לסטנדרטים של "האוס".



הפיתרון נראה לי מעט מוזר, אם להודות על האמת, במיוחד אם חושבים על השינוי הקיצוני באופיים של האב והבת לאחר תקופה מאוד ארוכה (שש שנים כמדומני) שבהם הם תפקדו, פחות או יותר, כרובוטים חסרי אישיות. מכיוון שאיני משקיע בתחקיר רפואי על אירועים בסדרה הזאת, אני אניח לאחרים להחליט אם זה הגיוני רפואית או לא, אבל זה הרגיש לי מעט מוזר, כאמור.

הסיפור שהתחיל בפגישה בין קאדי לאם התינוקת המאומצת שלה התחיל מצוין (האוס שמנסה לקבל פרטים ונתקל בחומת הגנה חזקה), המשיך סבבה (קאדי מאשפזת את האמא) והתפתח בצורה כזאת, שכמעט לקח לעצמו את תפקיד "החולה השבועי", כולל הדילמה המוסרית, שהפעם היתה חזקה ומרתקת במיוחד. בהקשר הזה, ראוי לציין את השיחה בין האוס לקאדי, שבאה אליו לקבל עצה ומתעצבנת עליו, ובצדק.

הרגע בו קאדי מבינה שהאם הביולוגית לא מוכנה לוותר על בתה היה רגע עצוב מאוד ולראות אותה עצובה בחדר הצבוע של ג'וי (שכבר לא יהיה החדר של ג'וי) היה אפילו עצוב יותר, אבל אז הגיעה הסצנה המדהימה עם האוס והנשיקה המיוחלת. לא ראיתי את זה מגיע דווקא עכשיו, אבל זה היה רגע פשוט מדהים.

בין לבין היו שתי סצנות מצוינות: האוס שמנסה לגרום לעובדיו להשלים את המשפטים שלו, ומצליח לעצבן אותם והם אפילו אומרים לו את זה, והשיחה בין ווילסון להאוס שבסיומה האוס נוגס לווילסון מהתפוח.

בסך הכל, לא פרק מבריק בצורה מיוחדת, אבל הוא היה מסקרן ומרתק לכל אורכו והוא הותיר אותי עם מחשבות ועם ציפייה לראות מה יהיו ההשלכות של הנשיקה. ציון לפרק: 8.5.